ימי הקניות המקוונים של חודש נובמבר לא נוגעים לי בקצה העכבר שבעזרתו ניתן לגרור מוצרים אל סל הקניות הווירטואלי. אני לא רוצה להישמע צדיק, בוודאי שלא צדקן, אבל אני מודה שאינני מבין את הטרנספורמציה הדיגיטלית של חוויית השופינג. אני נשבע שזה לא עוד מניפסט נגד תרבות הצריכה המוגזמת, שמבזבזת כסף על האדרת תחושת הערך העצמי דרך התהדרות במותג מוכר ונוצץ - ועל הדרך מזהמת עוד קצת את הסביבה. ממש לא. הרי גם אני לא מתהלך ברחובות לבוש בבגדי פועל כחולים של אתא.

בעוד אני מסוגל להבין - שלא לומר להתחבר - להתעלות הרוח שחש מי שיוצא מהסופרמרקט עם עגלת קניות מלאה - תחושה שאינה אלא תרגום מודרני לתחושת הסיפוק של צייד קדמון שהצליח לקרוע נתח מבשרה של ממותה וידע כי הבטיח קיום למשפחתו - הרי שאיני מבין את הריגוש שבהזמנת בגד שיגיע במשלוח בעוד כמה ימים. אם מישהו ימצא תמונה ישנה שלי, שבה אני חורש וחורך את אוקספורד סטריט בלונדון או איזה אאוטלט אמריקאי, איאלץ להודות שאכן כך היה. כלומר, לא באתי להוכיח איש על חדוות השופינג, אלא רק לשאול מה בדיוק מרגש בטרנספורמציה הדיגיטלית שלה.

הן כל הכיף שבמסע הקניות הוא להגיע בסופו לבית קפה, בקצה המתחם, לערום את השקיות על הכיסא שלצדך ולחגוג (גם אם לא במודע אלא בניתוח שלאחר מעשה) את העובדה שהצלחת בחיים. כן, כן, אני יודע מה תגידו לי עכשיו: הצלחה בחיים אינה נמדדת במדדים חומריים. זה נכון, כמובן, אבל איך אומר זאת בלי לצאת גשמי מדי? גם סוודר קשמיר וגם סוודר מצמר גס יחממו אותך בחורף, אבל זה מהקשמיר יעקצץ פחות בעורף.

כל זה הוא נחלת העבר, כנראה. שנה וחצי של נגיף קטלני, שלתחושתי עדיין לא אמר את המילה האחרונה שלו, הפכו אותנו לצרכנים מקוונים יותר - ואותי לסיוט של כל בעל חנות וירטואלית. בהיעדר הריגוש הקמאי של לראות את הסחורה, למשש אותה ולהריח, אני קונה באמת רק מה שאני צריך.

לא מדובר רק בכמה חולצות טריקו במקום אלה שכבר קשה לנחש את צבען המקורי מרוב כביסות, אלא אפילו בעגלת הסופרמרקט. אם פעם הייתי תר את המסדרונות הארוכים של המרכול, ומחליט שגם זה דרוש לי וגם זה, ואת ההוא כדאי אולי לנסות ו... תסלחי לי, בבקשה, לודמילה (כך כתוב על תג השם), מה זאת הגבינה החדשה הזאת? הרי שעתה הפכו הקניות למצוות אנשים מלומדה: טכנית ונטולת ריגוש. המזווה מתרוקן ממזון יבש, והוואקום שבמקרר מאיים לשאוב פנימה את מי שיפתח את הדלת? סימן שהגיעה העת להזמין בערך את מה שהזמנתי לפני שבועיים.
למזלו של עולם הסחר, אנשים צעירים ממני פיתחו כנראה יכולות להתרגש מקנייה וירטואלית, עובדה שהמחזורים של עלי באבא, אסוס, אמזון או טרמינל X, רק הולכים וגדלים.

קניות ברשת (צילום: אינג אימג')
קניות ברשת (צילום: אינג אימג')

בשבוע שבו ימלאו לי 52 סתווים, על רקע "חגי נובמבר", גיליתי שאני צריך להתרגש מהדבר עצמו, לא מהייצוג הדיגיטלי שלו. כשאני רוצה למלא את המקרר כדי לאכול, אני נכנס לאתר של אחת מהרשתות הקמעונאיות. אבל כשאני רוצה להתרגש מאפרסק בשל או מלקרדה טורקית אורגינל, אני מוכרח לצאת לי השוקה: החוויה הדיגיטלית, מפותחת ככל שתהיה, עוד לא למדה לחקות ריח של גויאבה.

בעיניים פקוחות לרווחה אני מביט באנשים צעירים ממני בשניים־שלושה עשורים, מפרקים חבילות של בגדים שרכשו אונליין כאילו היו רווקים סינים, ועוד יותר מכך, צופה בדאגה לעבר דור שבו אפילו בכל הקשור לקשר זוגי, הייצוג הדיגיטלי של אדם חשוב יותר מהווייתו, מהדרך שבה הוא נראה ומתנהג בעולם האמיתי.

אפילו מערכות יחסים הפכו לדיגיטליות. למה לעזאזל צריך אדם לכתוב: "יפה שלי, לפני כך וכך שנים נכנסת אל תוך חיי" לנוכח אלפי חברים וירטואליים, במקום פשוט לתפוס את בת או בן הזוג, לאחוז בידם, להביט בעיניהם ולומר להם את כל המילים הטובות? ואל תגידו לי שזה "בנוסף", כי להגיד "אני אוהב אותך" ולהתכוון לכך באמת, אפשר רק פעם אחת.

בגיל 52 הבנתי שאף על פי שאני מסוגל ללמוד איך להשתמש בטכנולוגיה לטובתי כדי לא לפגר, איני מסוגל להתרגש ממנה. אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי: כשאני רוצה לקנות בגד, אני צריך למשש אותו. כשאני רוצה להתרגש מעגבנייה טרייה, אני מוכרח להריח אותה, וכשאני רוצה לומר למישהי בחיי שאני אוהב אותה, אני משתדל לא לערב את מארק צוקרברג בתיווך.

מכירים את האפשרות שנקראת "עקוב אחר שינויים" בטקסטים ממוחשבים? מכירים את האופציה שנקראת "קבל הכל"? ובכן, חברים יקרים, בפתח שבוע שבו אנסה לכבות 52 נרות (ועוד אחד לשנה הבאה) בנשיפה אחת, נדמה לי שלמדתי להבדיל בין היכולת לעקוב אחר השינויים בעולם שמסביבי, לבין לקבל את כולם.