משהו: כולנו נולדים מקוריים, רובנו מסיימים העתקים.

דאגות מנהיגותיות לפני השינה:

ליל רד, עת לישון אחרי עמל היום, אבל יאיר שם לב שליהיא לא נרדמת.

“מה קרה, מאמי, משהו מטריד אותך?"

“לא, לא חשוב".

“מה? יש לך עוד בת דודה ששכחתי?"

“לא, לא, הכל טוב. בתחום הזה אין בעיות".

“אז מה זה? למה את לא נרדמת?"

“אני לא יודעת, יאיר, אני קצת דואגת. מה יהיה אם בסוף לא תהיה ראש הממשלה?"

“יהיה בסדר, מאמי, עוד מעט אנחנו נפטרים מבנט, הוא ייעלם מהנוף, אני אהיה ראש הממשלה".

“ואם ביבי יחזור?"

“אמרתי לך לא לחשוב עליו לפני השינה. אל תדאגי, אני אחוקק חוקים שלא ייתנו לבחור בו, יהיו לנו חוקים שבהם אנשים יוכלו לבחור רק מה שמתאים לי. כמו במפלגה שלי. את לא סומכת עליי?"

“כן, סומכת, אבל אישה תמיד דואגת".

“אז אל תדאגי. אני יודע לחשוב על הכל. יש לי תוכנית: זה קל, אני רק צריך לדאוג שהמדינה תהיה לא יהודית ולא דמוקרטית, ואז אוכל לשלוט לנצח. היינו מדינה דמוקרטית יותר מדי זמן, ומה יצא מזה? שאנשים כמונו לא שלטו. זה ייפסק. אני יודע איך לעשות את זה. די, להפסיק לדאוג ולישון".

בנק זה לא סימן

ילד אחד הלך לאיבוד. אמא שלו אמרה לו: אתה גדול עכשיו, סע לסבתא. הנה, אני שמה אותך על האוטובוס, תרד בתחנה הסופית, תלך ישר־ישר ברחוב עד שתראה בנק, שם תפנה שמאלה, ובפינה תראה את סבתא מחכה לך בבית קפה עם מאפה.

נהג האוטובוס אמר שילד דומה לתיאור אכן ירד בתחנה הסופית, אבל רק אחרי שעה ארוכה של חיפושים מצאו אותו רחוק־רחוק בקצה העיר. מה קרה? שאלו אותו. הוא אמר: עשיתי בדיוק מה שאמרת לי, אמא, אבל לא היה בנק והמשכתי והמשכתי ללכת. אמא, כבר כאבו לי הרגליים, לא ידעתי מה לעשות.

כולם התחבקו וקיבלו החלטה לא לתת יותר הוראה לא ברורה כזו. בנק זה לא סימן. בנק נעלם כל הזמן. אחרי שבוע אמא שלו שלחה אותו שוב, והפעם אמרה לו: רד בתחנה הסופית ולך ישר־ישר עד שתראה כיסא מחשב הפוך עם גלגל שבור שמישהו זרק, שם תפנה ותמצא את סבתא.
הוא יצא לדרך והפעם הגיע בלי בעיות.

עוד על ההפגנה

בערב ההפגנה נגד הממשלה שהתקיימה בכיכר הבימה בשבוע שעבר העברתי למערכת העיתון את ההתרשמות שלי ממה שראיתי וחוויתי שם. הקטע התפרסם בעיתון למחרת בבוקר ופתח במילים: “אנשים צפופים למדי מלוא הכיכר, אבל הכיכר לא גדולה, זוהי כיכר הבימה בתל אביב. הרגשת עייפות של ‘מה זה יעזור?' נדמית לי באוויר".

על סמך ההתרשמות הזו, הכותרת שנתן העורך הייתה “מפגינים ייאוש". עכשיו שאלה, בעיקר לעצמי: האם ראיתי הרגשה? נכון, כתבתי שזה נדמה לי, אבל האם עיתונאי יכול לדווח על משהו שהוא מרגיש כאילו זה דבר שהוא ראה? התשובה היא: יכול, כי זה קטע חווייתי שבו הרגשות שלי הם חלק מהאמת שאני מספר עליה, ואני מקווה שהקוראים יבינו שאני מתאר תחושה פנימית שלי ולא עובדה.

מצד שני, עיתונאי אחר שהיה באותה הפגנה בדיוק, וכותב על רגשותיו שלו, יכול לנסח זאת לגמרי אחרת. יותם זימרי, שהיה גם הוא שם, כתב ב"מקור ראשון": “אני רוצה לקוות שבכיכר הבימה ביום שלישי קרה משהו, והפגנה אחת תהפוך לעשר ולעשרים ולשלוש מאות הפגנות". הוא ראה תקווה ועוצמה מוסרית. הכותרת למאמר שלו הייתה “משהו נכון מתעורר".

גם אני יכול הייתי בקלות לכתוב ברוח מעודדת כזאת. בכיכר ראיתי את עם ישראל על כל גווניו. פגשתי פיזיקאית שהיא גם אומנית מהרצליה פיתוח, ואיש הייטק שעשה אקזיט ממרכז הארץ, שניהם חילונים, צאצאי גלויות מזרח אירופה, ופגשתי גם צעיר חובש כיפה מעולי גלות אתיופיה שהגיע מירושלים ואמר לי: “בית המשפט העליון והתקשורת עשו מהפך, הליכוד שלט מאז 1977, הרב עובדיה עשה מהפכה, אבל אלה ששולטים על המשפט והתקשורת החליטו לשנות את התמונה. נתניהו לא הבין את זה, היה חשוב לו רק להרים את מדינת ישראל כלכלית ומדינית".

בשבח הישיבות

בעקבות מה שכתב סטודנט באינסטגרם אני הולך לכתוב על נושא עדין שלא כותבים עליו. נושא דוחה, אבל חשוב לכתוב על כך למען עתיד טוב יותר. מדובר בפעולה גברית שעלולה להרוס אהבות ומשפחות או לפחות ליצור רגעי רוגז, ולגרום, פעמים רבות לאישה, עבודה לא נעימה. הסטודנט התוודה ככה, עידנתי טיפה (המילה טיפה מתאימה כאן במיוחד):

“עברתי לא מזמן לגור עם חברה שלי, והיא התחילה להתלונן על זה שאני משאיר טיפות על האסלה. קשה לי להיפתח ולספר לה פנים אל פנים כמה זה קשה לכוון בול לאסלה, אז אפרוק כאן, ברשותכם, ואולי היא תראה את זה ותבין...".

זה הזמן לגלות משהו לא ידוע: גברים יכולים לעשות פיפי גם בישיבה. הדבר אפשרי. הוא אומנם פוגע בגבריות, פוגע בזכות הגבר להזיק לסביבתו ולהניח שינקו אחריו ופוגע בזכויות שהגבר מחשיב כזכויות היתר הטבעיות שלו, אבל זה אפשרי.

אל תודו בכך לעולם, אבל תשבו. פחות שפריצים לא מכוונים סביב, ובלי פספוסים במהלך המהלך. בלי התזות ובלי טיפות.  
ראיתי שכמה מהמגיבים באינסטגרם הציעו ממש את הדבר הזה. בדורנו, שבו היתרונות והכבוד המדומה של להיות גבר נמחקים פה ושם, זה לא עוד צעד להרס הגבריות. זה פשוט נקי יותר. אל תגלו שקראתם את זה אצלי, כי אכחיש שכתבתי, אבל שבו נא, ותצילו את הבית שלכם.

פינת השלולית

הנסיכה סיפרה לאמהּ המלכה על הפגישה עם הצפרדע בשלולית, ותמהה: האם הצפרדע באמת יהפוך לנסיך, האם להינשא לו, ומה יהיה על הנישואים שלהם? “מה את אומרת, אמא? להתחתן? הרבה חברות שלי הזכירו לי שרוב הנישואים נגמרים בגירושים". ענתה האם: “בתי, נישואים הם דבר רציני, תחשבי טוב לפני עשיית צעד כזה. זכרי: לא כל הנישואים נגמרים טוב, יש כאלה שנמשכים כל החיים".