1. ליד אחד מפחי הזבל בשכונה הונחה ערימת ספרים. צהלתי כשהבחנתי שהראשון בערימה היה ספרו של סופר אהוב עליי במיוחד, קארל מאי, שחיבר את המערבונים המשובחים, שגיבוריהם בין השאר היו המנהיג האינדיאני אדום העור וינאטו וחברו חיוור הפנים שכונה "יד הנפץ".
לקוראים שאינם מכירים את השם קארל מאי, אומר בקצרה שהוא הסופר הגרמני המצליח ביותר בכל הזמנים. הוא נולד ב־1842, ומראשית שנות ה־30 לחייו ועד שנפטר ב־1912 פרסם עשרות ספרי הרפתקאות, בעיקר על המערב הפרוע.
על "יד הנפץ" חיוור הפנים כתב שהיה המעולה בצלפים: "המשחיל את כל הכדורים דרך אותו חור בלב המטרה. הוא מסוגל להשתלט על סוסי מוסטנג פראיים, לצוד ביזונים משתוללים, לקטול דוב גריזלי אימתני, ולהפיל ארצה ולהכניע את החזק שבאויביו במכת מחץ אחת של אגרופו הקטלני - אגרוף שזיכה אותו, ובצדק, בתואר הכבוד יד הנפץ".
בארץ הקוידש היו הרבה אנשים שנחשבו כבעלי אגרוף קטלני. אפשר למנות בהם את בוסתנאי "בוסי" סחה, איש שכונת שעריים ברחובות, שנחשב בתקופה מסוימת ל"מלך העולם התחתון". בין האגדות שנשמעו עליו הייתה אחת שבה התערבו מהמרים אם הוא מסוגל להפיל לרצפה חמור במכת אגרוף. האגדה מספרת שלעיניה של חבורת מהמרים מצומצמת הוא נתן אגרוף ללסת החמור, החמור התנדנד וכמעט נפל, ולבוסי נשברו האצבעות ביד שנתנה את האגרוף.
עוד שני אנשי אגרוף ידועים היו אלי "הג'ינג'י" גולדברג מכרם התימנים ואלברט "הגמל" מהתחנה המרכזית הישנה. במהלך חייהם שלחו לא מעט אנשים למיון באיכילוב לצורכי שיפוצים, אחרי שהנחיתו עליהם אגרוף קטלני. מכל בעלי האגרוף שהפליאו מכותיהם בארץ הקוידש, זכה דווקא אלי דהאן לכינוי "יד הנפץ". כדי להבין מה גרם לאנשים שהיו קרובים אליו לכנות אותו כך חייבים להכיר את סיפור חייו.
2. אלי דהאן נולד בטבריה לאמו שמחה ולאביו מאיר ב־14 בנובמבר 1928. לפני 93 שנים בדיוק, פחות יומיים. הוא למד בבית ספר לוינסקי בתל אביב, וכשסיים את לימודיו החל לעבוד כמכונאי מתלמד במוסך האוטובוסים של "המעביר" (לימים "דן") ברחוב ארלוזורוב בתל אביב. הוא התרועע עם צעירים בעלי דעות לאומיות ובשנת 1945 החליט להצטרף ללח"י. לשם כך הוא פנה למדביקי כרוזים, אך הוכה וסולק על ידי המאבטח. הוא ניסה שוב ומסר להם פתק עם שמו וכתובתו ובעקבות זאת הוזמן לוועדת קבלה. לאחר שהתקבל לארגון עבר קורס באידיאולוגיה וקורס נשק אצל המדריך יגאל בבית ברעננה.
דהאן צורף למחלקה ו' ונשלח לעקוב אחרי כלי רכב בריטיים בדרך לירושלים. לאחר שדרש לצאת לפעולות, נשלח לעמדת חסימה בפעולה ברחוב הירקון בתל אביב ואחר כך השתתף בהחרמת יהלומים ברחוב אלנבי ובתקיפת חיילים בריטים בתל אביב, בפעולת תגמול על חטיפתו של אלכסנדר רובוביץ' בירושלים.
לאחר מכן הועבר לחיפה והשתתף בפעולות עם יעקב "גואל" פנסו. הוא הפעיל מוקש חשמלי נגד ג'יפ בריטי, חדר לנמל חיפה כדי לפוצץ מכל דלק, ירה בשוטר בריטי ו"החרים" את נשקו. בפעולת החיסול של מפקד הבולשת הבריטי בחיפה אלברט קונקווסט, היה בעמדת חיפוי למבצעים.
באוגוסט 1947, בעת ההכנות להתנקשות בסרג'נט קלי מהבולשת, כאשר דהאן נסע במכונית עם גואל ואבנר, ניצת רימון רעש שנשא בכיסו. הוא ניסה להשליך את הרימון דרך החלון, אך הרימון התפוצץ וקטע את כף יד ימינו. השלושה נשפטו ל־20 שנות מאסר והחלו לרצות את עונשם בכלא עכו. אחרי כ"ט בנובמבר 1947 הועברו האסירים היהודים לבית הסוהר בירושלים, ומשם למחנה עתלית. הם שוחררו עם קום המדינה.
כאן המקום לעשות הפסקה קלה בתולדות חייו ולציין שאלי דהאן נחשב לאדם אמיץ וחזק בצורה מדהימה מבחינה פיזית, זאת אף על פי שאיבד את כף ידו הימנית. בכמה הזדמנויות שבהן הפעיל את כוחו וחילק כמה "בומבות", הוא השכיב אנשים וגרם לכך שרבים פחדו להתעסק איתו. רק מקורביו שידעו שאיבד את כף ידו בהתפוצצות רימון, כינו אותו "יד הנפץ".
חלפו שנים, דהאן פתח חנות של תנובה בגבעתיים, ואחרי שהוכר כנכה צה"ל קיבל משרה בשק"ם ביפו. הוא הצליח להשיג רישיון למונית, וכעבור זמן קצר נבחר למנהל ארגון בעלי המוניות הארצי, תפקיד שבו כיהן כ־28 שנים. כל מי שניסה להתחרות בו לא ממש הצליח, כי היה ידוע ששומר נפשו ירחק מ"יד הנפץ".
במקביל לתפקידו בארגון בעלי המוניות, היה אלי דהאן מנהל קבוצת הכדורגל הכח מכבי רמת גן, שם הצטלבו דרכינו. בתחילה אני כאוהד ברדקיסט שעושה בלגנים, והוא הביג בוס. בהמשך, כשהתחלתי לכתוב ולצלם לעיתון ספורט, עשו לי השחקנים וההנהלה כבוד אף על פי שהייתי כולה פישר בגיל העשרה.
כצלם עיתונות צעיר וחובב חיי לילה מושבע, הגעתי באחד הסיבובים שעשיתי בין המועדונים, למועדון צברה ברחוב הירקון. כרגיל, המצלמה הייתה עליי. החלפתי כמה ברכות עם הנשים שישבו על הבר במסגרת עבודתן כמארחות וחיפשתי דמויות מעניינות בין קהל המבלים, שהיה דליל ולא אטרקטיבי. אז שמעתי חילופי דברים מכיוון הכניסה ולאחריהם נכנס לבר אלי דהאן. בגלל איזה עניין שלא היה ברור לי, הוא היה עצבני במיוחד. עם יד הנפץ עבר על הבר והעיף את הכוסות ובקבוקי השתייה, שהתנפצו על הרצפה. יד הנפץ או לא יד הנפץ.
כשקלט אותי עם המצלמה, סימן לי נו־נו־נו באצבעות של היד הבריאה. קפאתי. הורדתי את המצלמה והנחתי אותה על הבר. דהאן, שהיה בעל ממדים של מתאגרף במשקל כבד, התיישב על ידי הזמין את המארחות ואותי לדרינק. אחר כך צחק צחוק רועם ושאל אותי אם נבהלתי. האמת שכן.
יום אחד שלח אלי דהאן שליח שיחפש אותי ויביא אותי למשרדו בתחנה המרכזית. כבר לא הייתי נער תמים. הייתי אחרי כמה בלגנים, וההצעה שהציע לי הפתיעה ואתגרה אותי. הוא ביקש ממני לפגוש את קרל זינגר, ראש חברת החקירות ש.א.ש. קבענו יום ושעה ונפגשנו. בלי להיכנס לפרטי פרטים, הוסבר לי שרוצים למנוע פרסום של מה שנקרא בזמנו "פרשת אלישבע" בשבועון "העולם הזה". התברר שהפרסום עלול היה לגרום נזק גדול ובלתי הפיך למשה דיין. קיבלתי תמונת מצב עדכנית היכן עומדת הפרשה, מי המעורבים והבנתי שהיו כמה עימותים קשים בין מקורבי יגאל אלון ופנחס ספיר לבין מקורבי דיין.
כיום, כשאני כבר ילד גדול ומבין משהו בחיים ובעימותים פוליטיים, אני מבין שיצאתי בנס מהסתבכות נוראית בפרשה הזו. בסופו של דבר התפרסמה בעיתון פרשת הסחיטה של משה דיין על רקע שוחד מיני בעת שהיה שר הביטחון. היא הטילה בו דופי ותיזכר לעד כאחת הפרשיות המסריחות ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. הייתי נוהג להיפגש עם אלי "יד הנפץ" לעתים קרובות בבית קפה ליד ביתי. הוא נהג לשבת בו מדי יום, והיה נהנה לקלל את השמאלנים, בעיקר את יוסי שריד ושולמית אלוני. אני, מנגד, הגנתי עליהם בחירוף נפש.
מצבו הבריאותי של אלי הידרדר. גם הנפילה של אחד מבניו בעניינים לא בריאים עשתה לו רע. כדי לקבל טיפולים רפואיים הוא פנה לכמה מבכירי הליכוד, שאותם הכיר מימים עברו, ונתקל בקיר אטום. זה הרס אותו. כשהצעתי לו את עזרתי ואת קשריי עם כמה אנשים שאולי יוכלו לעזור, האיש גדל הגוף והכעוס נענה. עזרתי לו. "בסוף הדרך מי שעוזר לי זה שמאלנים מנוולים", הוא אמר ונתן לי בומבה בגב. אף על פי שכבר היה חולה וחלש המכה זעזעה אותי.
אלי נפטר באוגוסט 2002. כשהודיעו לי על מותו, חשתי כאב נורא. "הטרוריסט" הימני שחיסל ופוצץ ונכלא, והכל למען המדינה, חש שבסוף ימיו המדינה זנחה אותו. זה גמר אותו. אני חוזר לקרוא את הספר על "יד הנפץ", איש נועז פרי דמיונו המטורף של הסופר קארל מאי. על "יד הנפץ" הישראלי אלי דהאן לא נכתבו ספרים ולא כתבות ושירי הלל. חוץ מכמה נהגי מוניות קשישים, כמה מארחות ברים בפנסיה וקומץ אוהדים מזדקנים של קבוצת הכדורגל הכח, איש לא זוכר ולא מכיר את האגדה.