הניסיון לשדך רווקים ורווקות היה מאז ומעולם משהו שעמד בראש רשימת המטלות שאנשים בזוגיות צריכים לעשות עבור הזולת. אפשר לומר שבשלב מסוים זה הפך לעיסוק שבדומה להתנדבות או לפילנתרופיה, יש לו ערך מוסף: לחבר נפש בודדה אחת לאחרת. כי בישראל, אם חציתם את גיל 35 ואתם עדיין לבד, מומלץ לכם לפגוש את "בת דודה של חבר של בעלי מהצבא. יש לכם הרבה במשותף, מה למשל? גם היא רווקה".
קשה לא להיות צינית ביחס למגמת השידוכים, אבל לעומת מה שקורה כיום בשוק הרווקות, היא עשויה להיות אופציה לא רעה בכלל. טינדר כבר מזמן פשט את הרגל, או כמו שחברה אמרה לי - טינדר של 2021 הוא כמו יבשת אוסטרליה בתקופה שהיו מעבירים אליה אסירים. את לא באמת רוצה לפגוש את מי שנמצא שם עכשיו. ממש לא.
לאחרונה יותר ויותר אנשים שמחפשים מערכות יחסים, יוצאים מארון הרווקות באופן פומבי ומודים שהם מחפשים אהבה. עדיין אי אפשר לקרוא לזה טרנד, מכיוון שכמעט כל פוסט כזה מתחיל בנימת התנצלות. כאילו יש אות קין על רווקים ורווקות בגילים "מאוחרים" על פי הסמן שאותו קבעה הישראליאדה הממוצעת - שצריך להסיר.
ההתנצלות הזאת מופיעה תמיד במשפטים הראשונים. "זה לא שלא ניסיתי קודם בדרכים המקובלות", או "שלא תחשבו שלא הייתי כבר במערכות יחסים", או "אני אחרי פרידה". ככה אף אחד לא יבוא אלייך בטענות. באירופה, אגב, כולכם נורמליים לחלוטין.
בכל פעם שאני נתקלת בפוסט כזה, אני מלאת הערכה והערצה. אלא שהעובדה שאני חושבת שמישהי שמחפשת אהבה צריכה לאזור אומץ כדי להודות בכך בפומבי, היא עניין חולני לכל הדעות. מעניין שלא צריך אומץ כשיורקים שטויות על המקלדת, כשמנבלים את הפה ברשתות או קוראים להסתה. אבל "אשמח אם תשדכו לי מישהו", זה כבר משהו שיעבור בקבוצות וואטסאפ בין חברים. תראי איזה יופי, איזו אמיצה, איזו מהממת.
מופעי האימים של שדכניות משנות ה־70 וה־80 בתוכניות טלוויזיה בתוספת המוסכמה החברתית בישראליאדה, שלפיה רצוי שאישה בת 40 תסגור כבר את הבסטה, הפכו את מה שלא צריך להתבייש בו לאחד הדברים שקשה יותר להודות בהם.
כן, אני מחפש/מחפשת אהבה. אם אתם מאמינים באהבה או לא, אם בעיניכם אהבה היא אחלה או בולשיט - זה לא באמת משנה. אבל ממתי זה נהיה דבר כל כך רע? מיליוני אנשים לבד, וכבר אמרו את זה לפניי: אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. יש הרבה מהממים ומהממות שפשוט עדיין לא עלו על המסלול, וזה בסדר.
מספיק להסתכל על הפופולריות של תוכניות כמו ״חתונה ממבט ראשון״ ולהזדעזע ממכבש הלחצים שמופעל על נשים צעירות מדי, שבא לידי ביטוי במונולוגים שוברי הלב שלהן. אנחנו חיים במדינה על גבול הפסיכוזה, שחושבת שהיא אירופה אבל היא לא יותר מפרובינציה חומיינית אפורה במזרח התיכון. האירוניה היא שבסופו של התהליך הארוך והאינסופי שעושים בתוכנית, משלב המיונים, הדינמיקה הקבוצתית, האבחון על פי ריח, מגע ועוד התאמות ביולוגיות - בסוף הכל בולשיט. בסופו של דבר יצאה רק התאמה אחת מתוך ארבע עונות, שגם היא מוטלת בספק.
למרות התנגדותי הנחרצת לריאליטי, אני חושבת שיש משהו בתוכניות מהסוג הזה שמנרמל את הרווקות. בפרט כשכמעט כל המשתתפים בהן מצליחנים ומצליחניות ויפי ויפות תואר. אני מכירה את הביקורת על הליהוק הטלוויזיוני המסוים הזה, אבל סבורה שבמקרה של תוכניות שידוכים, הליהוק הסטרילי של אנשים נאים מדי מנחם את הנאים פחות, שיושבים בבית בטרנינג קרוע וחושבים שרווקותם היא האסון הגדול בהיסטוריה.
אהבה אמיתית הרי לא באמת תצא לאף אחד מהפורמט הזה, אבל הנה, תראו איך גם לאנשים המוצלחים והיפים האלה אהבה היא עניין מאוד מאוד מורכב. צרת יפים חצי נחמה.
מצחיק שאני צריכה לכתוב את זה בסוף 2021, אבל אנשים לא חושבים שצריך לעשות טוויסט עדכני ומחשבתי בכל מה שנוגע לזוגיות. אם פעם אנשים היו מתחתנים מאהבה או בעיקר כדי להקים משפחה, כיום כל מי שרוצה להקים משפחה יכולה לעשות את זה לבד או בהורות משותפת, ולהפוך את פרק הזוגיות למה שתמיד אמרו שהוא הטוב ביותר: פרק ב', בלי ילדים משותפים ברקע.
אולי באמת כדי למצוא "אהבה אמיתית" (וגם זה מונח שצריך לעדכן בעברית החדשה) צריך להשתחרר קודם כל מהפנטזיה של בעל/אישה, שני ילדים, גדר לבנה, כלב ומאזדה 3, ולהסתכל על מערכת יחסים לא כעל עסקת חבילה עם יתרונות עכשוויים ותשואות עתידיות, אלא כעל ברית פשוטה בין שני אנשים שאוהבים זה את זה ופשוט מתחשק להם להיות ביחד. מצד שני, אולי זו רק אני, ובמתכונתו הנוכחית העולם עדיין לא מוכן לזה.