אני נזעק בכל פעם שאני שומע על חרמות של ילדים. אין דבר גרוע לנפש האדם מאשר לחוש דחוי על ידי סביבתו. לשמחתי, לא חשתי תחושה כזו מעולם, אבל הלב מתכווץ בכל פעם שאני שומע או רואה בתקשורת ילדים צעירים שמתייצבים בגבורה מול המצלמה ומספרים על תחושת ההשפלה והבדידות שאותה הם חווים יום־יום בבית הספר. אני נמלא זעם על מערכת החינוך ועל המורים באותו מוסד. אני רואה לנגד עיניי את הילדה שבנות כיתתה הכריזו עליה חרם ושלחו הודעות משפילות ברשתות החברתיות; אני צופה בחמלה בנער עם תסמונת טורט שהושפל באוטובוס על ידי חבורת נערים שלעגה לו עקב העוויתות הקוליות שמהן הוא סובל.
טורט היא תסמונת שמלווה בעוויתות שונות, בחלקן קוליות, צעקות, קללות או נביחות. זוהי תסמונת גנטית־התנהגותית, שעלולה לנבוע מגורמי סיכון כמו מצב דחק של האם ההרה, שתייה מוגזמת של קפה ואלכוהול, ירידה בריווי החמצן בלידה, משקל לידה נמוך וזיהומים בילדות, אבל לרוב מופיעה התסמונת גם ללא גורמי סיכון או רקע משפחתי.
ילדים הם עם אכזר, והם נוטים להתעלל בחלשים או בשונים מהם. אולי זה טבוע בהם, כפי שניסה להראות וויליאם גולדינג בספרו "בעל זבוב", אבל גם את הטבוע בנו ניתן לשנות על ידי חינוך. אינני מסוגל להבין כיצד בשנים האחרונות אנחנו לא מפסיקים לשמוע על חרמות ונידויים, מכות והתעללויות של ילדים בבתי ספר, מקרים שהגיעו עד התאבדות.
אין סיבה שילדים יסתגרו בהפסקה בשירותים כדי שלא ירביצו להם. אין סיבה שהילד יהיה חייב ללכת יום־יום למקום שבו מענים אותו, והמבוגר האחראי לביטחונו נרדם בשמירה. לא ייתכן שמעשים כאלה ייעשו מתחת לאפם של המורים והם לא ירגישו בכך. אם אינם מרגישים, או מעדיפים לא להתייחס, הרי הם מועלים בתפקידם ומקומם מחוץ למערכת החינוך. הפתרון שאותו נוקטים לעתים, העברתו של הילד לבית ספר אחר, פסול בעיניי. אדרבא, יעבירו את המתעללים לבית ספר אחר.
מוטב למערכת החינוך להתרכז יותר ביחסים שבין אדם לחברו, ולשמור על הבריאות הנפשית של הילדים, גם אם זה בא על חשבון מערכת הלימודים. עדיף ללמד את הילדים לקבל את השונה ואת החלש ולכבד אותו, מבחינתי זה חשוב הרבה יותר משיעור בהיסטוריה, תנ"ך או מתמטיקה.