מכל עבר מדווחים לנו לאחרונה בכלי התקשורת על בעיות התנהגות של תלמידים ועל קשיים גדולים של צוותים חינוכיים שנאלצים להתמודד עמם. כמה גורמים חברו למצב שלפנינו, והטיפול המשמעתי – הנחוץ גם הוא במידת מה – לא ישנה את המצב מיסודו. אלה הגורמים הנמצאים בבסיס התוהו ובוהו.
ראשית, "דת המדידה". מאז תחילת שנות האלפיים נכנסה ישראל לתרבות של מדידה בלתי פוסקת, על בסיס ההיגיון האומר: אם לא תמדוד - איך תדע; ואם לא תדע - איך תתקן? זהו כיוון חשיבה שיש בו לכאורה איזה רציונל, אבל במבחן המציאות הוא מתגלה על כל חולשותיו ואפסותו. המבחנים הבלתי פוסקים – שהם עיקר החוויה הלימודית של הילדים ובני הנוער – הופכים את הלמידה לאירוע סתמי ומשמים. חוויית הבחינות, כולל הבגרויות, לא הייתה זקוקה לקורונה כדי שנכיר את נזקיה בני עשרות השנים.
שנית, גודל הכיתות. הקורונה לימדה אותנו לקח חיובי רב־חשיבות. כיתות של 15 תלמידים הן כר להרבה דברים טובים: הקשר האישי בין הלומדים ובין הלומדים והמלמדים, האפשרות לעשות דברים בנחת, להיות פעילים, להספיק, להתלהב ולטפח אינטימיות. כל אלה חלפו עם דעיכת גל הקורונה, ושום מאמץ להמשיך את הקפסולות לא נעשה ברצינות. כיתה של 35 תלמידים היא גרועה בהיבטים רבים, וכל אחד יוכל להגדיר לעצמו מהם. נושא זה צריך היה להעביר לסמכות השלטון המקומי ולאפשר לרשויות למצוא פתרון לכיתות קטנות.
שלישית, תחושת "סוף העולם". גם תלמידים צעירים נתקלים בדיווחים הרבים על מצב האקלים, וגם אם אינם נכנסים לדיכאון מכך, הם בוודאי שרויים בדיספוריה. אם מערכת החינוך אינה מתייחסת ברצינות לנושא ולעשייה שדרושה לגביו, ואם אינה מציגה יעדים אחרים של תקווה ומשמעות, לא מפליא שתלמידים רבים מתנהגים כאילו העתיד כבר מאחוריהם.
רביעית, למידה חברתית־רגשית. התחום הזה מחזיר אותנו לשאלה הגדולה הנוגעת למה צריך "ללמוד" בבית הספר. "למידה" היא מילה שמכילה הרבה יותר ממה שמסוגל לספק בית הספר בתקופתנו: מה ללמד, למה דווקא זאת, איך ללמד ועוד. בעידן אינסוף המידע, כל החלטה מעוררת סימני שאלה ואף ויכוח.
כך או כך, למידה בעבר לא התייחסה ברצינות להיבטים הרגשיים־חברתיים של התלמידים, ורק בשנים האחרונות גברה המודעות לעד כמה הדבר חשוב. אולם אז התברר שאין מי שיערוך סוג כזה של פעילות כיתתית. המורים הוכשרו לתחום דעת ספציפי, ורק היועצות הוכשרו ברמה מקצועית לנושאים רגשיים וחברתיים. מספר התלמידים על כל יועצת הוא כזה שאין כל אפשרות להגיע לחינוך חברתי־רגשי ממשי ובעל ערך.
ארבעת הגורמים שהוצגו כאן מסבירים מדוע לאחר ניתוק ממושך מבית הספר, התלמידים שנדרשים לחזור אל מה שחוו לפני שנתיים אינם מקבלים עליהם את הדין. אם משרד החינוך לא יידע להציע להם משהו רלוונטי יותר, ועדות משמעת בית־ספריות לא יועילו.