החוקים שמקדם שר המשפטים גדעון סער להגבלת כהונתו של ראש ממשלה לשמונה שנים ולמניעת רה"מות ממועמד עם כתבי אישום - הם בפירוש הכרחיים לשמירת השלטון הדמוקרטי התקין במדינה. הם אכן גם חוקים "פרסונליים", כטענת מתנגדיהם, אך במובן זה שתולדתם והתפתחותם מקורן בפרסונה מסוימת מאוד, אתם יודעים מי; אישיותה, מעשיה ומחדליה בכל כ־15 שנות שלטונה, ובכל ניסיונותיה הבוטים והכוחניים להיאחז בכיסא רה"מ ולמחוק את כתבי האישום נגדה, באמצעות מתקפת שקרים, שנאה, גידופים, איומים והסתה, שלה ושל תומכיה המשועבדים, נגד כל מתנגדיה.

הלקחים שנצברו משלטונה של הפרסונה הנ"ל הם הסיבה והבסיס לחקיקה הזאת ולכן היא לגיטימית, רלוונטית והגיונית, אלא שהמימוש שלה נתקל בהתנגדות שרת הפנים איילת שקד. "הקוץ בממשלה", הגדיר אותה אייל ברקוביץ' ב"אופירה וברקו", התוכנית הצעקנית והפשטנית, שמסתמנת כקולו המיוחל של הבוחר הממוצע, זה שמקבע או מפיל ממשלות. שקד היא אשת ה"עקרונות" בקואליציה, והעיקרון הראשון - למנוע כל נראות שלה בעיני הליכוד כשותפה לצד השמאל־מרכזי של הממשלה. כלומר, ללכת בלי ולהיראות עם. או להפך.

בימים האחרונים מלאו חמישה חודשים לקיום המוזרה בממשלות ישראל, ממשלת בנט־לפיד־עבאס־ליברמן־גנץ־הורוביץ־מיכאלי־סער. ב"אופירה וברקו", ביום שישי, גם פורסם סקר של מנו גבע עם ציונים לממשלה, שלא היה לה יום חסד ב־150 ימיה הראשונים. היא יצאה פחות חיוורת ממשאלי פופולריות קודמים: 49% מהנסקרים נתנו לה ציון טוב, לעומת 44% שנתנו לה ציון גרוע. אולי החזרה המהירה לנורמליות שפויה ולשגרה הוכיחה למפקפקים הרבים שכדאי שישנו סטיגמות ויתחילו לפקפק בצד האחר.

ממשלת השינוי, כשמה, החלה לשנות את התנהלות המדינה, מלווה במקהלת גידופים וכזבים מהאופוזיציה ומתומכיה. כך, למשל, ככל שהבנתי ביום שישי, בערוץ 13, מאיילה חסון, שקבעה שההגדרה "פייק ניוז" הינה בעצמה פייק ניוז, אולי לאחר החשיפה ה"מטלטלת" שלה על העברת הכספים מרע"ם לחמאס; חשיפה שבינתיים נראית בעצמה כפייק ניוז. ח"כגלית דיסטל־אטבריאן הצעקנית, מובילת מסע הטענות נגד יו"ר הקואליציה עידית סילמן ("אין תקיפה שאינה מתועדת"), התגלתה במאמרו של עקיבא נוביק ב"הארץ" כפוסלת במומה: לפי המאמר, היא הודיעה בראיון, הרבה לפני סילמן, שהותקפה פיזית על ידי מתנגד, ושהדובר שלה, שנחלץ להגנתה, אושפז בבית חולים. אבל היא לא התלוננה במשטרה ולא הציגה תיעוד לתקיפה.

ואם נחזור לממשלה הזאת, הרי שחרף חסרונותיה הרבים הצליחה לאחד בין ניגודים, להסכים על יעדים משותפים; לחסן את רוב האוכלוסייה בחיסון השלישי, אף שלא קיבל אישור רשמי, לצמצם מאוד את הקורונה, שבעולם הרחב משתוללת בגל הרביעי שלה, ולאשר חיסון ילדים. היא העבירה תקציב רב רפורמות לשנתיים, אחרי כשלוש שנים שהקופה הייתה בת ערובה בידי הפרסונה הנ"ל, והגבירה את פעילות המשק והצמיחה בכלכלה.

היא שומרת על רגיעה דרוכה בגבול הצפון וברצועה, הכבידה מכותיה בכוחות איראן בסוריה, לפחות לפי מקורות זרים; סילקה את ההגמוניה החרדית ממנגנוני הדת הכפייתיים ומהיניקה מהקופה הציבורית, הקימה את ועדת החקירה לאסון מירון - ואולי תחזיר את מתווה הכותל; הצטרפה למגמה העולמית למלחמה באסונות האקלימיים המאיימים, התחילה במערכה למיגור הפשע והאלימות בחברה הערבית ועוד. אז מי חושב שהציבור הינו כה עיוור ושטוף מוח, עד שלא יבחין בשינויים האלה, בהתנהלות ובאווירה? אם רק תתרכז בעשיית מה שהוסכם על ידי מרכיביה, תרסן מאבקים פנימיים ותניח לנובחים לנבוח, היא תתקדם ליציאה מעשן השריפות, מהחום ומהאובך. ואז, מחר, אולי, ירד סוף־סוף גשם.