"חנוכה, חנוכה, חג יפה כל כך. אור חביב מסביב, גיל לילד רך". איך הגענו לשיר ילדים מתוק זה מאותו אירוע היסטורי המתועד בספר מקבים: "קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצוות המלך. וירא מתתיהו... וישלח חרונו כמשפט וירץ ויזבחהו על הבמה"? קטנים וגדולים אוהבים את חנוכה. אפילו חילונים מושבעים, שאינם מקפידים על מצה בפסח - מקפידים מאוד על סופגניות ולביבות לטקעס וספינג' וברכת "חג אורים שמח". אלא שטעמו המקורי של החג כמעט ונשתכח מהם.
מה נחנך בחנוכה? מה חגגו יהודה המכבי ואחיו? את טיהור הר הבית מטומאה ומנוכרים, את סילוק הפסלים, ניתוץ המזבח שנטמא בקורבן חזיר עליו, ובניית מזבח חדש, טהור, וחידוש עבודת הקורבנות שהופסקה שלוש שנים קודם לכן בידי היוונים ועוזריהם המתייוונים. מראשיתה זו הייתה מלחמת דת, וכשהבינו החשמונאים שבלא עצמאות מדינית לא יוכלו להבטיח את חופש הדת - נוסף עליה נדבך לאומי. זו הייתה מלחמתם של נאמני היהדות נגד תרבות הגויים שאיימה למחוק את זהותם, שניסתה להפוך את כל העולם לכפר גלובלי־הלניסטי אחד. או בלשון ספר מקבים א', "ויכתוב המלך אל כל מלכותו להיות כולם לעם אחד, ולעזוב כל איש את חוקותיו ויקבלו כל העמים כדבר המלך" (א, מא).
בשם הרב־תרבותיות והסובלנות וקבלת אין ספור אלילים מקומיים – הכריזה "תרבות המערב" דאז מלחמת שמד על היהדות: איסור על המילה ושמירת השבת, איסור הפולחן בבית המקדש והחלפתו בפולחן אלילי. דין מוות נקבע לכל המפר את הצווים הללו. כך זכה אנטיוכוס (הרביעי) אפיפנס בתואר "הרשע". ועל זה פרץ המרד, מלחמת הדת.
ולא רק ביוונים נלחמו החשמונאים, אלא גם, ולעתים בעיקר, נגד האליטה המתייוונת, מיעוט מתנשא שביקש לאמץ את תרבות יוון, ערכיה וחוקיה, ולכפות אותה על רוב העם. וכל העורך השוואה מאותם ימים לימינו – אינו טועה. כשחיללו את המקדש, הקפידו היוונים לחלל, לקרוע ולשרוף גם את ספרי התורה.
ובימי הפרעות שערכו הערבים הם שרפו בתי כנסת בלוד ובשאר "ערים מעורבות". ויש גם יהודים מטורפים, שונאי דת ודתיים, הפורצים לעתים לבתי כנסת, מרססים בהם צלבי קרס ושורפים ספרי קודש.
שונאי היהודים והיהדות אינם מתאמצים לחדש. וכל הצורחים "הדתה" כשנדמה להם שמישהו מנסה ללמד את ילדיהם תורה, או מהו סידור התפילה ומה כתוב בו, ומהם תפילין – אינו שונה בהרבה מאותם מתייוונים שפחדו פחד מוות פן ילדיהם ישובו להיות יהודים. ואלו שאינם רוצים היום למול את בניהם ("מעשה תוקפני וברברי") לא התרחקו הרבה מההתרפסות וההשפלה העצמית של המתייוונים שמשכו בעורלתם כדי להידמות לגויים.
מהאליטות הכוהניות בירושלים צמחו המתייוונים הגרועים והקיצוניים ביותר. יאסון הפך את ירושלים לפוליס יוונית, והודח בידי מנלאוס - מתייוון קיצוני ממנו, כהן גדול שהנהיג עבודת אלילים במקדש. הלוואי שהמתייוונים בימינו היו מסתפקים במלחמות האנטי־דתיות שלהם, בבית פנימה. אבל הם אימצו גם את הדפוסים הבוגדניים של אבותיהם הרוחניים. הולכים בעקבות אלקימוס, הרוצה בכהונה הגדולה (ג'וב עתיר הכנסה), שלא הסתפק במאבקים פנימיים ושלח להזעיק את המלך היווני דימיטריוס לדכא את מרד החשמונאים.
ספר מקבים א' מצטט את דבריו: "ויבואו אליו כל האנשים הפושעים והרשעים מישראל ואלקימוס היה מנהיגם מחפצו לכהן. ויאשימו את העם אל המלך לאמור אבד יהודה ואחיו את כל אוהביך וגם אותנו זרה מארצו ועתה שלח איש אשר תאמין לו... וענוש אותם ואת כל אשר עזרו להם".
צאצאיו של אותו אלקימוס בימינו שולחים איגרות לאיחוד האירופי, ומבקשים שיענישו את מדינת ישראל ויטילו עליה סנקציות על שהעזה לבנות בירושלים, להקים יישובים יהודיים בערש האומה העברית בהרי יהודה ובשומרון, ובאתרי הקרבות של החשמונאים: בבית צור, בבית חורון, באמאוס. ואפילו שמעתי מי מהם תובע להקים עיירה ערבית בחירבת זכריה (בית זכריה) שבלב גוש עציון. מקום הקרב של יהודה המכבי בליזיאס, שר צבאו של אנטיוכוס החמישי. שם נפל בגיבורים אלעזר, אחיו של יהודה, תחת הפיל.
בשם "הדין הבינלאומי" הם אצים־רצים להאג ומתלוננים כי מדינת ישראל מבצעת "פשעי מלחמה", או בלשון ספר המקבים: "ויתחברו אליו מן הרשעים מישראל וילכו אל המלך לאמור עד מתי לא תעשה משפט...?".
המתייוונים לא הסתפקו במלחמה נגד היהדות ובהלשנה לגויים, או בריצה אל ראשי האיחוד הסלווקי. הם לא התנזרו גם מאלימות רצחנית. ספר מקבים מתאר בפנינו את אבותיו הרוחניים של אותו "פעיל שמאל" חולני, שרק השבוע, בכנסת, ביקש שייתנו לו "להפעיל נשק" (נגד המתנחלים), "אנחנו נעשה את העבודה עבור הפלסטינים"... השמאלן המתועב מיהר כמובן להצהיר כי "לא נפגע באף אחד".
אבל הוא לא המציא את הרמייה הרצחנית. אותו "פעיל השלום" אלקימוס חזר ארצה עם המצביא היווני בקחידס וצבאו, וניסה לפתות יהודים תמימים ב"דברי שלום ומרמה" (ז, יב־יז): "ויאספו אל אלקימוס ובקחידס קהל סופרים לדרוש צדק. וראשונים החסידים היו בבני ישראל ויבקשו מהם שלום. כי אמרו איש כהן מזרע אהרן בא בחיל, ולא יעשה לנו עוולה. וידבר אליהם דברי שלום ויישבע להם לאמור לא נבקש רעה לכם ולאוהביכם. ויאמינו לו ויקח מהם ששים איש וימיתם ביום אחד". הייתכן? שמאלני פעיל שלום כאלקימוס מפר שבועה ורוצח את אחיו? אלא שעל זה נאמר – אם יימסר נשק לידי חיים שדמי במערכה הראשונה – הוא עלול לרצוח מתנחלים במערכה השלישית. אל תיתנו להם רובים.
מרד החשמונאים היה, כאמור, מלחמת דת ומלחמה לשחרור לאומי. יהודה המכבי קבע חג שמונה ימים כי זה מה שנדרש כדי לטהר את הר הבית מטומאתו ולבנות מזבח חדש. שמונה ימים חגגו גם את חנוכת המשכן במדבר ואת חנוכת בית המקדש הראשון שבנה שלמה. כך מספר לנו ספר מקבים.
מקור מאוחר יותר, הסכוליון (הביאור) של מגילת תענית, והתלמוד, מביאים גם את סיפור נס פך השמן כהסבר נוסף לשמונת ימי החג. יש חוקרים הסבורים כי לאחר כישלון המרד הגדול ומרד בר כוכבא ביקשו חכמים להמעיט בערך המרידה הצבאית, ולכן הדגישו את מרכזיותו של הנס משמיים בחג הזה, וכך נתקבע לדורות בגלות. עם שיבת ציון בימינו ביקשה הציונות להחיות את מסורת הגבורה הארצית, את גבורת המכבים, ושרו "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור!".
לנגד עינינו מתפתח בימינו מרד ערבי. הוא מתחיל בהר הבית ומתפשט כאש בערים מעורבות, בנגב ובגליל, חוצפתם של הערבים הולכת וגוברת. האלימות רצחנית וחמושה היטב. ערב חנוכה עלינו להבין: הכל מתחיל בהר הבית. באשמת המתייוונים בימינו, ובשיתוף פעולה טרגי של הרבנות הראשית - הפקרנו את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. והערבים הבינו: אם היהודים מוותרים מרצונם על ההר – אות הוא וסימן כי לא העמיקו שורש בארץ ישראל, ואפשר יהיה לגרש אותם מארץ ישראל. מההר מתחילים החוצפה והאלימות והיעדר ההרתעה. צריך לשוב אל טעמו המקורי של חג החנוכה: טיהור הר הבית.