רפאל גרוסי, יו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, דיווח ביום רביעי כי העסקה הטכנית שאותה ניסה לרקוח מול האיראנים כשלה. המשמעות: גם נושאי המחלוקת הטכניים יוכרעו בדיוני המעצמות שיחלו בשבוע הבא. ישראל לא נוכחת, ראש הממשלה שלה סובל מחולשה פוליטית, בעיקר בעניין הרגיש ששמו איראן.

קרב והולך היום שבו ייאלץ בנט להחליט בין פחדיו לבין תפקידיו, שזה בערך כמו להחליט בינו לבינו מי אתה נפתלי בנט. מעבר לפסיכולוגיה בגרוש, שהיא בדרך כלל ניסיון כושל להסביר מהלכים בעייתיים, יש כאן מציאות שדורשת תשובות מציאותיות. ויש עניינים שממש מקישים על דלתו של בנט, והבן אדם לא בבית.

לפני כשבועיים הגיע לישראל רוב מאלי, שליחו האישי של הנשיא ג'ו ביידן לשיוף המו"מ עם איראן - ונפתלי בנפתלין. השבוע, לאחר שמאלי עזב, הצהיר בנט כי "ישראל לא תסכים להסכם הגרעין גם אם זה יגיע לחילוקי דעות עם ארה"ב", וכי "נעשה את כל הדרוש כדי לבלום את הגרעין האיראני". באמת? ישראל לא תתקוף ללא אור ירוק אמריקאי, וארה"ב לא תיתן לה אפילו אור כתום.

מדובר בחלוקת עבודה: תחזיקו־אותי־בנט משמש כמקל שארה"ב מנופפת בו לקראת פתיחת השיחות, ולא תהיה חתימה על ההסכם עד שכל צד יוכל לומר ניצחתי. הממשלה שלו מאותתת אחרת.

מאלי פגש את בני גנץ, יאיר לפיד, ראש המל"ל וראש המוסד. כולם תומכים בחידוש הסכם גרעין (עם "הסתייגויות" כמובן) כדי לא לצאת פראיירים מול קמפיין הגעוואלד של בנימין נתניהו וגלית דיסטל אטבריאן. הרביעייה הזו מנקדת את ההסכמה שלהם בכל מיני הסתייגויות כמו הגבלות על מערך הטילים ובניית ראשי קרב גרעיניים, סנקציות דרקוניות במקרים של הפרה וכדומה.

העיקר מבחינת הצוות הישראלי הנוכחי הוא לנפנף בהישג כלשהו. כדי למלט את עצמו מחרפת הטיפול הכושל באיראן, לצוות הקודם - קרי נתניהו - יש תנאי משל עצמו: פירוק מתקני הגרעין בנתנז ובפורדו (ראש המוסד לשעבר יוסי כהן מפריח את הבלון המקושקש הזה בכנס "הארץ" בלוס אנג'לס).

התרומה הממשית של בנט היא להניח לשותפיו לאותת לביידן שישראל מהנהנת בחיוב להסכם חדש. תמיכה פומבית מצדו אמורה לשנות את כללי המשחק, ובשביל זה צריך ראש ממשלה מתפקד, והשאלה היא קוו וואדיס (לאן תלך), בנט? ברמת הפרוטוקול, כאשר בנט מסרב להיפגש עם מאלי, מדובר בעלבון. שליח הנשיא הוא הנשיא עצמו, ובנט ברח כי הוא פשוט פחד. הכל מבינים שהסיבה היא שהוא עדיין לא החליט אם הוא נאבק לחזור לגוש הימין או מתיישר על מלא עם גוש המרכז־שמאל.

אני מניח שבנט מבין שההסכם שביידן חותר אליו צפוי להתממש ושהוא גם הדבר הנכון. הוא רואה כיצד ההסכם הזה נבנה לא רק בחדרי המו"מ אלא גם בשטח. כמו מערכת הקשרים שבונות כיום המפרציות (שהפילו בפח הסכמי אברהם את נתניהו – אבל זו אופרה אחרת) מול איראן. זה עתה חתמו טורקיה, איראן ואיחוד האמירויות על הסכם שיתוף פעולה כלכלי. סחורות מהאמירויות אמורות לעבור דרך איראן וממנה לטורקיה בציר יבשתי, שהוא גם ציר מדיני.

הדרך עצמה, פיזית ובשטח, עוברת בטורקיה, סמוך ובמקביל לגבול הסורי באזור המחלוקת באידליב. זהו אזור כורדי־סורי שעד לפני כמה שנים הייתה בו נוכחות צבאית אמריקאית (המלחמה נגד דאע"ש). כדרכם, האמריקאים הבטיחו לכורדים עצמאות כתגמול על מלחמתם בדאע"ש, אלא שלפני כשלוש שנים דונלד טראמפ, שלא ידע מימינו ומשמאלו, תהה "מה אנחנו עושים שם" (מילוי הבטחות זה לא הסגנון שלו), והצבא האמריקאי הסתלק כשהוא משאיר את הכורדים טרף לטורקים ולדאע"ש.

עכשיו מגיעות לשם המפרציות. התחמושת שלהן היא כסף, ולעניות דעתי הבלתי מוסמכת, זהו הנשק היעיל ביותר להרגעת האזור העני ביותר במזה"ת. כשאין לך מה לאכול, אתה לא מאמין באלוהים או במולדת, אלא רק ביד המאכילה אותך (תזכורת: גם אנחנו לקחנו כסף מהגרמנים אחרי השואה).

הלך הבית

השפעת הנוכחות של המפרציות על המצב באזור היא לא חיבור של אחת ועוד אחת ובום כולם אחים. כמו אצל הסינים, מרחב ההשקעה הוא גם מרחב ההשפעה, וזה לוקח את הזמן שלו.

ראש ממשלה שרואה מעבר לחוטמו עשוי להבין שלהפשרת היחסים בין המפרציות, טהרן וטורקיה יש פוטנציאל להרגעת האזור כולו. התרומה הישראלית המתבקשת היא הנמכת ווליום האיומים על איראן, ולזה דואגים האמריקאים. על פי ה"ניו יורק טיימס", "מערכת החבלה שניהלה ישראל נגד פרויקט הגרעין נכשלה. יותר מכך, באופן פרדוקסלי, נראה שהמהלכים הללו רק קידמו את האיראנים למטרתם" (אני מניח שקוראי "מעריב" ממש לא הופתעו).

אני מבין מה עובר בראש ובקרביים המבעבעים של מקבלי ההחלטות בממשלה מצד מרכז־ימין כשהם אמורים להיפרד מתסמונת איראן ולהחליט על צעדים ממשיים בהתאם. תמיכה בהסכם הגרעין העתידי תעמת אותם מול ציבור שהזרקות תכופות של פחדי שווא הפכו אותו מכור ללהיט "איראן־איראן".

אחת הדרכים להחזיר את השפיות בנושא היא להמשיך ללכת על הראש של נתניהו. תקשורת המיינסטרים מוציאה עליו דין רודף בצע ופרסום, משום שזה האיש, וזו שליחותה ומקצועה, לדווח אמת ועובדות. את השאר אמור לעשות בית המשפט ובהמשך הציבור (אשרי המאמין). התרומה הממלכתית של הממשלה כיום היא לצאת חוצץ נגד מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו.

בנט אמור להיות הדובר המרכזי ולהוכיח פעם אחר פעם, בקולו, כיצד סובב נתניהו את המדינה בכחש. והוא עדיין ממתין. למה בדיוק? לאיתות בסקרים שהוא עולה? לזיהוי מגמה שמפלס הטינה אליו במחנה האמוני יורד? לחזור שמוט זנב וקטוף אוזניים למחנה ה"לאומי"?

בימינה ובתקווה חדשה אמורים להבין ולהפנים שאין טעם לנסות לרצות עבדים נרצעים. גם אם בנט יבטיח להם שמחר יספח את שטח C, סער יבטיח למנות את דרוקמן כשופט עליון, זאב אלקין יבטיח לבנות בשטח A1, ואיילת שקד תבטיח לגרש את כל מסתנני העבודה מדרום תל אביב - כל הטוב הזה לא ירצה את הימין הנרצע, רובם גם לא מאמינים שנתניהו ושות' ימלאו את אותן ההבטחות.

נכון שאין דבר כזה חרמות של ועל פוליטיקאים (לנצח נצחים), ונכון הוא שכל פוליטיקאי בפוטנציה הוא סטייק מתהפך, ועדיין. על פי הלוז הפוליטי של בנט ושות', אין להם צ'אנס לחזור לביתם הפוליטי בימין. אם בנט חושב שכדי לצלוח בשלום את השנתיים הבאות הוא יכול להמשיך ולמשוך את בעיית ההתנחלויות עם הפשרות בנייה ושאר מחוות־אני־איתכם, הוא טועה. הוא לא יצחק שמיר ש"הקפיא" לכאורה את המציאות ובהמשך התברר שמאז ועד היום היא חבטה בישראל באלפי פיגועים.

מצד שני, יכול להיות שהדרך של בנט לשרוד היא דווקא ללכת על מחווה גרנדיוזית ובהפוכה. במקום ללכת על סיפוח שטח C, ללכת, כמו מנחם בגין, על שטחים תמורת שלום. לא מפתה? ועל הדרך יש לבנט הזדמנות לעצב דמות של דתי לאומי שכמעט אינו קיים כיום. כזה שמסוגל להתמודד עם מציאות שמאתגרת חלקים מאמונתו.

מציאות שמחייבת מדיניות של פשרת שלמה המלך. כלומר להיות דתי לאומי שאינו מנהל מאבק חוקתי לכפיית סט לאומני־משיחי על כלל הציבור. כזה שהאתוס שלו הוא מדינת ישראל יהודית - לא בגלל חוקי גזע וכפייה, אלא בגלל שהעם היהודי שיושב בה מהווה רוב דמוקרטי. אשרי המאמין, כבר אמרנו.