עם כל הכבוד לווריאנט החדש, האומיקרון, ולשאר מחוללי ההיסטריה החדשים בתחום המגיפות, בביתנו הקט משתוללת פנדמיה מבהילה הרבה יותר מכל אלו שזכו לפרסום ולתהילה עולמית. מן הראוי היה שהמחלה שמשתוללת במעוננו היא שתעסיק את גדולי הווירולוגים בעולם, במקום גל נוסף ומבהיל, שבעזרת השם יתנפץ אל הבוסטר בלא כלום.

שרשרת ההדבקה אצלנו התחילה במיכאלה, הבת שלי. מתברר שבגיל 3, אחרי ייסורים הוריים לא מבוטלים, הקטנה פיתחה חסינות בסיסית לשפעות ונזלות שמקורן בגן שאותו היא פוקדת כמעט מדי יום. אומנם מיכאלה מגיעה למוקד ההתפרצות כשהיא בריאה וחוזרת מדי פעם חולה ומטולטלת, אבל האפקט דרמטי פחות מבעבר.

היו ימים שהתעטשות שזינקה מאחד מילדי הגן לילד אחר השביתה אותה ואת כולנו לתקופות ארוכות. לילות בלי שינה, שלוו בבכי אינסופי ובכמות טישו שיכולה למלא את חירייה, התנחלו כשגרה אצלנו בשנותיה הראשונות. כתוצאה מהתערערות בריאותה, גם אנחנו נדבקנו ונפלנו למשכב. וכך, במשך חודשים ארוכים הפך מעוננו ממאורה שוקקת חיים ואופטימית לבית חולים מאולתר.

על הייסורים שעוברים עליי, כמו על חבריי למין הגברי בעת חולי, כבר סיפרתי כאן בעבר ולא מעט, עד שאשתי איימה עליי בחרם אם לא אפסיק. ובכל זאת, אזכיר בטרחנות הראויה שאם כאדם בריא אני קוטר לא קטן, אז שוו בנפשכם מה קורה כאשר פוקדת אותי אזעקת אמת בצורת חיידק מרושע.

נשוב לאירוע המרכזי שעבר עלינו השבוע: כאמור, ולמרבה השמחה, בתי, כמו שאר חבריה לגן, פיתחה בשעה טובה נוגדנים לרוב, מה שהפחית את מקדם ההדבקה במוסד החינוכי ואת הקושי בהתמודדות עם מחלות מסוגים שונים. ההתלהבות שרשמנו ממצב בריאותה החדש והעמיד הובילה אותה עד כדי התעניינות ברפואה. טרם רשמנו את בכורתנו לפקולטה הנדרשת באוניברסיטה נחשקת, ואת עיקר מיומנותה בתחום מיכאלה מפיקה מצפייה ממושכת בפרק מסוים של סדרה מצוירת על קוף ששמו ג׳ורג׳, הנודע בכינוי ג'ורג' הסקרן.

במהלך הפרק החביב על מיכאלה, היצור הסקרן שובר את רגלו כתוצאה מנפילה מגובה רב. בתום סדרת שלבים הוא מחלים. אחרי לא פחות מ־700 צפיות חוזרות ונשנות בפרק, שבהן עקבנו מקרוב אחרי השוק שהתבקעה, מיכאלה כבר יודעת בדיוק איפה הפגיעה, היא מבינה מה נדרש לעשות כדי לשקם את הצרה ואיזו פיזיותרפיה תבוצע כדי להחזיר את הקוף לתפקוד.

אומנם הרופאה בפוטנציה מודעת לבריאותה ולכוח החיות שלה, אבל היא מודעת פחות לאפקט ההרסני שלה על אחותה הקטנה בת החצי שנה. אמי, בתנו השנייה, אורחת קבועה בטור השבועי שלי, נפלה השבוע למשכב. חולה מספר אחת, הלא היא אחותה הגדולה, הביאה מהגן מיני מרעין בישין שלא מזיזים לה, אבל כמעט חיסלו את מספר 2. הקטנה, מלאך תמים, שמחה, כמו כל ילד וילדה שניים, כאשר היא מקבלת תשומת לב מכל סוג שהוא, עד שאפילו מבט ארעי וחטוף לעברה, שמקורו אולי בטעות, נענה מיד בחיוך ממס, שמגיע מעומק הלב. לכן הלב נשבר לראות את גלולת האושר הזו מחרחרת, משתעלת ומשתנקת מנזלת קלה.

חוסר האונים שלי כהורה לנוכח המצוקה שלה אדיר. הרופאים המוסמכים עונים לשאלות שאני מפנה לעברם באותה הדרך: "אין מה לעשות, זה שלב והוא יעבור. הייתם צריכים להתרגל לזה כבר. בכל זאת, ילד שני שלכם". תוך זמן קצר התשובה הופכת מניסיון לסייע לנו לנזיפה, ואנחנו נותרים מודאגים וחסרי אונים.

וכך, בעוד אני נמרט רגשית, הזדחל לגרוני מין עקצוץ קטן שהפך במהרה לאגרסיבי, שאליו התווסף גודש באף וכעבור זמן מה לא היה מנוס אלא להכריז שזו מחלה. נדבקתי גם אני. הבוקר הגיע. הקטנה ואני השתרענו על המיטה, נושמים בקושי רב כשברקע הבכורה, שמחה ובריאה, מתארגנת לצאת לעוד יום בגן. איזה פחד, מי יודע עם מה היא תחזור משם.