היום אני רוצה לעסוק באנשים שחושבים שהכל מגיע להם, וכאלה שלא מקבלים את מה שמגיע להם, או כפי שאמר ג'ורג' אורוול: "כולם שווים, אך ישנם כאלה ששווים יותר".
ביום חמישי שעבר נערכה הפתיחה הרשמית של מוזיאון רמת גן לאומנות ישראלית, לאחר שיפוצו והרחבתו. כמתבקש, לקראת הטקס החגיגי נשלחו הזמנות לפתיחה הרשמית במעמד ראש העיר כרמל שאמה הכהן, ובין המברכים ונושאי הדברים המיועדים הופיע שמו של האוצר והמוזיאולוג בעל השם הבינלאומי מאיר אהרונסון, כפי שהגיע לו בהיותו ממקימי המוזיאון והאוצר הראשי, שהיה מעורב גם בהרחבת המוסד ובשיפוצו.
לאחר שנשלחו ההזמנות ונפרשו השטיחים, החליט מאן דהוא שהופעתו של אהרונסון מיותרת. אץ רץ עו"ד רועי ברזילי, סגן ראש העיר ומחזיק תיק המוזיאונים, להודיע לאהרונסון שהוחלט כי הוא לא יישא דברים. סיבה להחלטה תמוהה זו לא ניתנה. לפיכך אני שואל: האם זו טיפשות, אטימות?
אבל מה לנו כי נלין על ההחלטות הנלוזות של אדם זה או אחר, בעוד הממשל, שאליו אנו אמורים לשאת עיניים ולקחת דוגמה להתנהגות, מפליא בהפגנת טיפשות ואטימות, המתבטאות בהתנהלותם של אנשי השררה בכנסת ישראל - אלה שחרטו על דגלם את שלוש הכ"פים: כוח, כסף וכבוד.
ואם במקום אחד החליט מי שהחליט לגרוע את האיש החשוב מהטקס, הרי שבמקום אחר מרשה מירי רגב (בהיותה שרה בממשלה הקודמת) לבת שלה לנהוג במכונית השרד שלה, וח"כ איתמר בן גביר מרשה לעצמו להחנות את רכבו איפה שבא לו, ואף לנופף בנשק מול הסדרן.
אלו רק שתיים מהדוגמאות של אנשים שבגין עמדתם וכוחם עולה להם השתן לראש. במילים אחרות, להם יש הכסף (שלנו), הכוח והכבוד (שנתנו להם), וכפועל יוצא מזה: הם עושים מה בראש שלהם, ולנו נותר רק לצקצק בלשוננו ולהתקומם.