חוויית האומיקרון: אם יש לקח חשוב משנתיים של קורונה עולמית ומחודש וחצי של אומיקרון גלובלי, הרי הוא שהלא צפוי הוא הצפוי ביותר – ושללא צפוי קשה להתכונן, כי הוא כהגדרתו לא צפוי בהתגלויותיו השונות וברמת הסיכונים החדשים שבו. עולם המדע וחוקרי הרפואה, מרצפי הבדיקות ומעדכני החיסונים צריכים כמה חודשי התנסות בכל וריאנט שתלטני – וכאן האומיקרון החצוף מהיר מכל המנסים לעצרו, ולפני שאמרתם "זהו וריאנט B.1.1.529 של הסארס־קוביד 2", הוא כבר משלש את מאומתיו בכל מקום.
מכאן הנתונים המשתנים וההחלטות החפוזות, ההיסטריות והמבולבלות שמנפקים קבינט הקורונה והממשלה, במטרה למשמע שוב את הציבור ולהחזירו לחיסונים, מבלי שיש להם אסטרטגיה, כלים וצוותים לפיקוח ולאכיפה. הסיבה: הם פשוט לא יודעים. ומכאן הכאוס האפידמי בציבור המבולבל וחסר הוודאות, שניזון מהמידע ומההוראות של מקבלי ההחלטות להתנהלות בגלגול הנוכחי של המגיפה, ומצד שני קולט שמועות, ספקות ופייק ניוז על סיכוני החיסון לו ולילדיו, על יעילות האנטיגן ועל התוחלת הקצרה של החיסונים.
כך בארץ הקודש, שכבר הפסיקה לקדש את הזהירות, וכך בכל העולם. "כל אחד אחראי לעצמו" זו התובנה החדשה, אבל האחריות העצמית של מזלזלי, מתנגדי ואדישי החיסון - תיפסק כשייאלצו להתאשפז, והרפואה תקבל את האחריות עליהם. התקווה היא שלמרות שהאומיקרון מתפשט כבזק, תיקבע חומרתו במספר החולים קשה, ביעילות התרופה החדשה שתינתן להם, ובהגעה מהירה לשיא שממנו אפשר רק לרדת. כאחראים לעצמנו ולסביבתנו, נמשיך להיזהר – מסיכות, הימנעות מצפיפות, תו ירוק, וחיסון רביעי כשיוחלט עליו. כך חווינו ונחווה את החיים לצד הקורונה, כמעט כצופים מהיציע (הלוואי).
חוויית אבו מאזן: שר הביטחון בני גנץ פעל כהלכה בהזמינו את אבו מאזן לביתו בראש העין והגיב נכון לכל המבקרים, גם בממשלה. הנימוק האווילי והמתעלם מהמציאות לביקורת כלפיו היה ש"אין לשוחח עם יו"ר הרשות, מכחיש השואה ומשלם הקצבאות למשפחות המחבלים הרוצחים". אבו מאזן מתנגד בעקביות לטרור ולאלימות, וכוחות הביטחון שלו מסייעים, כחלק מהתיאום הביטחוני עם ישראל, לשמירת השקט היחסי בשטחים, מגלים ומנטרלים פיגועים מתוכננים, משתדלים לפקח על התנהלות חמאס בעריהם ומצילים ישראלים שנקלעו לשטחיהם, לעתים מפני לינץ'.
ישראל של נתניהו העדיפה את חיזוק ופינוק חמאס הרצחני על פני שמירת יציבות הרשות הפלסטינית המציאותית. היא לא הסתכלה לנכבשים בעיניים ומנעה מהפלסטינים כל זיק תקווה בקשר לעתידם. ה"אידיאולוגיה" העיקשת של הימין, שלפיה התנגדות לפתרון שתי המדינות, הרחבת ההתנחלויות והסיפוח הכרחיים לקיום ישראל - תביא לאלטרנטיבה נוראה: מדינה אפרטהיידית, שמחצית מתושביה, כמעט, יהיו אזרחים סוג ב', או שהכיבוש יימשך לנצח, תוך החלשת הרשות והיו"ר עד להתפרקותם. צדק אמנון אברמוביץ' ב"אולפן שישי" (חדשות 12) כשאמר שאם הרשות תקרוס, יקרסו עלינו 2־3 מיליון פלסטינים, וכשציטט את ראש השב"כ ששיתוף הפעולה עם הרשות הוא "קריטי". גנץ אומנם לא יביא לחידוש המו"מ על פתרון שתי המדינות, אבל יחזיר קצת שפיות והיגיון לארץ הבוערת מטירוף, שנאה וייאוש.
חוויית השמחה לאיד: שניים מצרחני הביבים אכלו אותה: הח"כ והשר לשעבר דוד אמסלם, מהדהדו לוהט הפנים של הלשעברה"מ, והרמקולית הביביסטית המגדפת בחוצות ובכיכרות, אורלילב. אמסלם נכשל בהעלאת הצעתו לחוק ברקת, כשדווקא הצעת שרן השכל מהקואליציה התקבלה. לפי תחקיר חדשות 12, אורלילב פותתה בקלות על ידי פעילי רשת זרה, פרופילים איראניים כנראה, שחדרו לחשבונות של ליכודניקים עם הצעות לארגון הפגנות ומחאות ובעברית גרועה של בוטים. אין שמחה כשמחה מוצדקת לאיד.