אולי כבר מאוחר מדי, בלתי הפיך ואולי בגלל שמדובר בנושא דתי, עומדת בתוקפה האימרה התלמודית "אין מוקדם ומאוחר בתורה" ואפשר לתקן דברים?  הכוונה לעימות המתלהט בין השר לענייני דתות מתן כהנא לבין הרב הראשי דוד לאו ורבנים המזוהים כנמנים עם המימסד הרבני המאורגן, מהם רבני הציונות הדתית. 

השר יזם רפורמה בתחום הכשרות שהתחילה להתממש ולהתבצע בשטח. רפורמה נוספת של השר בתחום הגיור עדיין בשלבי דיון וצפה לאישור הכנסת. אין ספק, השר לענייני דת הזיז את הגבינה לרבנות הראשית וזאת לשון המעטה. הרב הראשי ורבנים לא יכלו שלא להגיב.  אבל יכלו וגם היו צריכים להגיב אחרת. השר עשה מהלך היסטורי בתחום הכשרות ומכין עוד אחד בתחום הגיור.

הרבנים היו צריכים להיות הראשונים לגלות אומץ לב ולהתמודד עם יוזמות מהפכניות בתחומים הנחשבים בעיניהם יסודיים ובסיסיים מבחינה דתית והלכתית. הם בחרו בדרך הקלה, הנוחה והמפתה. השתלחות מתלהמת בשר כהנא ומאבק חסר מעצורים לערעור סמכותה של ישות ממשלתית שמשלמת להם את שכרם.

משרד הדתות הוא אחד מהמשרדים הותיקים בממשלות ישראל. כל השרים שכיהנו בראשות המשרד (לפי חישוב אחד מדובר בכ-20 שרים) לא השאירו שום עקבות, לא חידשו כלום בשנות כהונתם ולא זכור הישג אחד שרשום על שמם. הם התייחסו לתפקיד כ"שומרי הגחלת". כשומרים על הישן.

לפתע נחת על הרבנות הראשית שינוי, בדמות ממשלה חדשה, פתאום מגלה ממסד הרבנים המאורגן כי בסביבתו מתחוללת תמורה והנורא מבחינתם, ההבדל הגיע, מורגש, משפיע ומוביל רחמנא ליצלן בתחומים שעד כה נחשבו כבלעדיים לשליטתם, כנעולים וסגורים מפני כל דעה, נוכחות, מעורבות ואלהים ישמור נסיון התערבות מצד זר, מצד מי שאיננו נושא בתואר המשותף שלהם, רב בישראל.

הרב הראשי דוד לאו והרבנים היו צריכים להיות הראשונים, הנחשונים לגלות ולהביע תמיכה בשר לענייני דתות מתן כהנא. הם יכלו לקנות את עולמם בהתנהלות מפוכחת, מפוייסת. גם ליצור תחושות אהדה לרבנות בקרב הציבור הלא דתי. הבעת תמיכה אין פירושה הסכמה או הבטחה מראש להכרה ולקבלה של כל צעד, מהלך ויוזמה שהשר ינקוט. פירושה של תמיכה בשר חדש בממשלה חדשה, הוא ביטוי לנכונות לדבר, להידבר, לשוחח, להתייעץ על יוזמות ומהלכים שאתה מתכנן ומתכוון להציע. "אתה רוצה לעשות מהפכה בתחום הכשרות. אנחנו לא אוהבים את זה. אבל בוא נשב ונדבר. מה דעתך על מיפגש מיוחד ביננו לדיון נוקב על הצעתך לרפורמה בכשרות?".  

התנהלות אנושית כזאת לא עלתה כלל על דעתם של הרב לאו או של רבנים הנמנים עם מימסד הרבנות. האמת היא, שמצד הרב לאו לא היה מלכתחילה סיכוי לגילוי של התנהלות רצינית ומפוכחת. בשנות כהונתו בתפקיד, הרב לאו הנמיך את מעמד הרבנות לשפל, רוקן את הכהונה מכל סממן של סמכות הלכתית ומנוכחות רוחנית משפיעה. תואר הרבנות איננו ערובה לפקחות.

אצל הרב לאו התואר היה סתירה ונוגדן לתבונה. הוכחה לכך סיפק לא מכבר הרב עצמו. הוא טרח ודאג לכך שביקור הניחומים שלו במשפחת המתאבד-הנפטר חיים ולדר יהיה מצולם ומתועד בתקשורת. התמיהה להתנהלות הכושלת והמכשילה של ממסד הרבנות מול השר לענייני דתות וליוזמות שלו גדולה יותר כשהיא מאפיינת את רבני הציונות הדתית. חלקם יצאו בהצהרות חמקניות בנושא הגיור וחלקם העדיף בכלל לשתוק. אין זה סוד, שלא מעטים מקרב רבני הציונות הדתית, כולל מפורסמים ובעלי השפעה מהם, כמו הרב חיים דרוקמן, תומכים זה כבר ברפורמה בתחום הגיור. אבל לצאת בגלוי, באומץ ובהפגנת חוש מנהיגות והנהגה בנושאים וסוגיות השנויים במחלוקת – זאת כנראה דרישה גדולה מדי מהם. 

מפתיע גם שארגון הרבנים 'צהר', שכבר שנים אחדות מתפקד כרבנות ראשית חילופית ומגלה עצמאות בקיום טקסי נישואין, בהענקת תעודות כשרות, בהנחיות בתחום הדת למי שמבקשים להימנע מהיזדקקות לקשרים עם הרבנות ועם רבני המימסד -  הארגון הרבני הזה שותק. ראש הארגון הרב דוד סתיו (התמודד בזמנו על כהונת הרב הראשי מול דוד לאו)  איננו מגלה שום מעורבות פעילה וגלויה בשיח הציבורי סביב יוזמותיו של השר כהנא בתחום הכשרות והגיור. שתיקה תמוהה מצד רב אורטודוקסי וחרדי שקרא תגר על הרבנות הראשית ועשה ועושה זאת בשטח, באופן מעשי.