שלל ביטויים כבר נכתבו על סיום כהונתו המתקרב של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט: "ניקוי שולחן", "מכירת חיסול", "סוף עונה" ועוד. רובם מגיעים מעולמות המסחר והרוכלות, אך נראה שמנדלבליט אינו אוחז באותן התכונות של סוחר ממולח בבואו לסיים את הקדנציה.
כל הסדרי הטיעון האחרונים שהוא סגר, לא מראים כי הוא השיג דבר מה בחוכמה ובעורמה, אלא שהוא הציב גבולות גזרה ברורים - וגם עליהם התפשר.
נתניהו כמובן הוא הבולט שבהם, ראש הפירמידה, אך גם עסקות אחרות שנסגרו, כמו מול חיים כץ ומול אריה דרעי, התחילו בתרועה רמה ונגמרו בקול ענות חלושה. לגבי נתניהו, אין באמת חדש, וגם הרמיזה שכעת עליו לקפוץ על הרכבת איננה באמת שיקול. בתיקים שבהם נאשם נתניהו יש קשיים לא מבוטלים. ראש הממשלה לשעבר ער לכך, ואף מזין את השיח התקשורתי בדבר "התיקים המתפוררים" נגדו.
אך צריך להבין כי נתניהו - אולי יותר מהקושי של ההודאה באשמה או העונש הכבד, אם יורשע בסוף תהליך - רואה את הווייתו כאיש פוליטי, מדיני, ובעיקר כמתאים ביותר להיות ראש ממשלת ישראל. ההחלטה של מנדלבליט להתעקש עימו בסוגיית הקלון לא תביא לו את הגמשת הדעה שהוא מחפש. נכון שהיועץ המשפטי לממשלה חייב להביא הישג בסוף הדרך, לאחר הליך ארוך כל כך של שנים החל מהשימוע וכלה בכתב האישום, תיקונו ודיוני ההוכחות הארוכים, אך נתניהו עדיין מאמין כי הוא איננו עם הגב לקיר, לפחות נכון לכתיבת שורות אלו.
שאלת הרלוונטיות של נתניהו נגזרת מהיותו שחקן מרכזי בזירה, ומשום כך הטלת הקלון תסיים קריירה פוליטית וציבורית מרשימה בצורה עצובה משהו. נתניהו, בנו של פרופ' להיסטוריה, מבין שהנרטיב והזיכרון הם חלק לא פחות חשוב מההווה. לכן יעשה הכל כדי לא לסיים כך. כלומר, אם יאמין שהזיכוי עוד אפשרי, או חנינה מהנשיא - הוא ימצה עד תום את המאבק.