אני חושש לדור הבא, כאשר הצעירים של היום יתבגרו ויצטרכו לנהל חברה רגילה ובריאה. בעצם - מהי חברה רגילה ובריאה? האם החברה שבה אנו חיים כיום כבוגרים היא רגילה ובריאה? אמר פעם אברהם שפירא: "זה נוער, זה? זה חרא!", ואנחנו הנוער של אז. מתברר שכל דור רואה את הדור הבא כפחות טוב. בבחינת "הולך ופוחת הדור".

אבל משבר הקורונה באמת גורם לנוער שלנו לגדול בתנאים שונים. בעיתון "מעריב" של שלישי השבוע כתב אריק בנדר על ההשפעה ההרסנית על נפש הנוער בכתבה "רואים החמרה באובדנות, בדיכאון וחרדה", זאת בעקבות הדיון שהיה בוועדת החינוך של הכנסת, שדנה בנזקים הנפשיים שתקופת הקורונה גורמת לתלמידים.

יו"ר איגוד הפסיכיאטריה של הילד, פרופ' דורון גוטהלף, דיבר על העומס וחוסר היכולת של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים לקבל חולים חדשים. הם ניצבים חסרי אונים מול ההחמרה הבולטת בפסיכו־פתולוגיה של דיכאון וחרדה בקרב ילדים ובני נוער.

דיכאון וחרדה הם הפרעות נפשיות שונות אך קשורות זו בזו. חרדה מביאה לאי־שקט, נטייה לרגוז, הפרעות גופניות כמו דפיקות לב מואצות, לחץ בחזה וכאבים באזורים שונים של הגוף ועוד תלונות רבות. לעתים קרובות מתלווה לחרדה גם דיכאון המתבטא בתחושת עצבות, ריקנות, חוסר תקווה, חוסר יכולת לחוש הנאה, חוסר התעניינות בסביבה, באוכל, במין, הפרעות שינה ותיאבון, ואף תחושת חוסר תוחלת קיומית שעלולה להביא למחשבות אובדניות.

אנחנו בעיצומה של תקופה קשה. כאשר הילדים לומדים בזום, מחוברים למסכים ונמצאים עם עצמם, ובנוסף יכולים "להגיד" ככל העולה על רוחם בלי להיחשף פנים מול פנים, הם מאבדים נתח נכבד מכישוריהם החברתיים, מיחסי הגומלין בקשר הבין־אישי, מהאינטליגנציה הרגשית, והופכים להיות מתאימים להגדרה של הרצף האוטיסטי.

גיל ההתבגרות הוא תקופה מאתגרת בחייו של אדם גם ללא פגיעתה הרעה של הקורונה: זו תקופה שבה חווה המתבגר שינויים הורמונליים גופניים ורגשיים ותחושות שיכולות לנוע בין שמחה וביטחון עצמי לבין עצב עמוק וכעס. כאשר מפגעי הקורונה מתווספים לתמונה, הרי שאישיותו השברירית של המתבגר נמצאת תחת התקפה דווקא בזמן שבו הוא מגבש את זהותו ואת קשריו החברתיים. משרד הבריאות ומשרד החינוך חייבים לשלב כוחות ולבנות במסגרת תוכנית הלימודים מערך טיפולי שיחזק את המרכיבים שנפגעו ונפגעים בתקופה זו. אם לא כן, זו תהיה בכייה לדורות.