הוא נולד בקיבוץ. הקיבוץ המאוחד, וגם אם התפצל והתפלג - הפילוגים היו ציוניים. גוון שמאלי יותר או פחות. היו מהם שסגדו לסטאלין והיו שהעריצו את דוד בן־גוריון, אלו ואלו התפכחו, אבל נשארו ציוניים. ואף שגדל בקיבוץ חילוני וסוציאליסטי – למד תנ"ך. גם השמאל החילוני למד תנ"ך באותם ימים. פרקים שלמים בעל־פה. כי אנשי הקיבוץ ידעו אז כי בלי התנ"ך – אין ציונות. אין להם שורשים. באותם ימים – התנ"ך היה המקור. לא הדתה. אבל השמאל הציוני החילוני הזה מת.

בקיבוץ שלו, השמאלי והסוציאליסטי והחילוני, היו מאנשי הקיבוץ המאוחד שהלכו בעקבות מייסדו יצחק טבנקין. אחרי מלחמת ששת הימים היה טבנקין מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. כי היה "מקסימליסט" והאמין שארץ ישראל בגבולותיה התנ"כיים שייכת לעם ישראל. אבל טבנקין מת, וגם בניו ותלמידיו שהלכו בעקבותיו, ולפני שבוע – הלך לעולמו אחד מאחרוני השמאל הציוני החילוני.

הוא נולד בקיבוץ יגור ב־1938. ואף שנולד בקיבוץ סוציאליסטי וחילוני לא הסתפק בתנ"ך שלמד בבית הספר, הוא הבין שהוא רק אפס קצהָ של תרבות יהודית שלמה, ויצא לשוט בים התלמוד, והאגדות, המדרשים והמפרשים, והעברית שלו ינקה מכל המקורות הללו. הוא היה משורר ופזמונאי חילוני שלא התבייש לשיר על אברהם אבינו, ויעקב אבינו, ומשה רבנו ויונה הנביא, כי הוא ידע שזו לא "הדתה" אלא התרבות שלו.

אבל אלו המחשיבים עצמם היום לשמאל חוששים מ"הדתה", שמא יידעו ילדיהם מה הן תפילין, ומה היא תפילה, ואם יידעו בעל פה את "האזינו" או את שירת דבורה זה עלול לפגוע בהתפתחותם האינטלקטואלית, כי ילד צריך "ללמוד לחשוב", לא לשנן בעל פה, ואולי חלילה גם יתאהב בתנ"ך ולא בהייטק. ומה ייצא ממנו. עוד עלול לחזור בתשובה. ולא שמו לב איך ניתקו מהשורשים, מהציונות, מהעברית. תנו להם לקרוא פרק בתהילים וראו שאינם מסוגלים לקרוא, להגות ולהבין מה שכתב דוד המלך לפני 3,000 שנה.

אבל הילדים שגדלו בקיבוץ יגור, החילוני, הסוציאליסטי, ידעו תנ"ך. ולכן יכול היה יורם טהרלב לכתוב "ויוסף בן פורת, מן הנילוס עד הפרת, לרגליו בנות תכרענה עד אחת... בנימין זאב טורף, אבל בן פורת יוסף - יבורך ברכות שמיים". הוא הדהד את ברכת יעקב לבניו בפרשת "ויחי". ולא חשש מ"הדתה". הוא כאב את השחתת העברית ואת רדידות השפה המדוברת היום: "ארצנו הקטנטונת... העברית העצובה עומדת לה בסתר, כי לכל חנות היום קוראים בוטיק או סנטר... זאת הארץ שאותה בנינו וחיזקנו, זאת היא התרבות שמתוכה ינקנו, זה התחיל עם החזון מימי ישעיהו...".

אבל היום – יש בתי ספר "דמוקרטיים" שאפשר לסיים בהם יסודי בלי ללמוד תנ"ך, כי בשם הדמוקרטיה בחינוך - הילדים יכולים לבחור אם ילמדו כמה פרקים מיסוד היסודות של העם היהודי – או שירה בציבור. לפני הבגרות (אם ירצו תעודה) ילמדו בחיפזון כמה פרקים, אבל זה עניין זמני. אנחנו שומעים את נטולי השורשים שבשם "הקלת העומס" מעל הילדים, ובשם "חינוך לחשיבה" דורשים להפחית במספר בחינות הבגרות, להסתפק בעברית (זמנית כנראה) אנגלית ומתמטיקה.

יורם טהרלב (צילום: אריאל בשור)יורם טהרלב (צילום: אריאל בשור)

ולכן כשמת לפני שבוע יורם טהרלב, חשתי כי מת אחד מאחרוני השמאל החילוני הציוני. שאהב אהבת נפש את ארץ ישראל, ולא התבייש באהבתו, וכתב עליה שירים: "בדרך העולה לירושלים, כל אחד מוצא את הנתיב שלו, לכל אחד ישנה פיסת ירושלים, אותה יישא בכל מסע, עמוק בתרמילו. והנשמה עודה הומה ירושלים...". רבים כתבו כך אחרי מלחמת ששת הימים. גם סופרי ומשוררי השמאל. אבל הם הפסיקו, או מתו. והוא נשאר אחרון.

הוא לא התבייש להיות פטריוט. וכתב "שירי מולדת". "עוד לא תמו כל פלאייך", ובלדות על בן־גוריון והרצל, ועל גיבורי ישראל - הל"ה והצנחנים והנח"ל והטייסים ואנשי הצפרדע ולוחמי גבעת התחמושת והטנקיסטים וגיבורי האי גרין. וזה לא היה עבורו מיליטריזם או פשיזם. הוא אהב את העם שלו. וכתב את "להיות יהודי": "להתחיל מארם נהריים, לעבור בכבשן האש, ולצאת למסע הנצח, עם מים ולחם יבש... ולשמוע מגבוה, את הקול ההולך: לך לך, לך!... ולנוע מארץ לארץ, אך לשאת כחותם ושבועה, את זכר אותה הארץ, אשר עמודיה שבעה... 'לך לך' פירושו להיות יהודי".

הוא התפלל ונכסף לעלייה המונית, לא "להגירה לישראל" כפי שכותבים היום בקצות השמאל הישראלי. הוא העריץ את הגיבורים מסורבי העלייה ברוסיה, וכתב בשיר "אנחנו ואתם": "הן עוד יפציע הכוכב, ועוד נזכה בו לחזות... לכן ננצור את התקווה, ולא תופר הברית הזאת! נזעק עמכם בלי לדעת אל מי, שלח את עמי! שלח את עמי!".

טהרלב למד, הכיר והוקיר את המקורות התרבותיים שלנו, וידע לכתוב פיוטים מודרניים כמו "המנון לשמש": "אדיר בקומו, ברוך חומו, גדול במקומו, דגול ביומו... שואג בחמתו תמים בלכתו, שכול בשקיעתו תינוק במותו. שמש". כי יש רובד עצום של פיוטי תפילות מימי הביניים ותור הזהב בספרד הכתוב כך. דתיים מכירים את זה. השמאל החילוני ברובו אינו מכיר. לא רוצה להכיר. מפחד.

הוא לא פחד גם להיות ממש בעדנו, ונגד האויב הערבי. הוא רצה שלום אך הייתה לו אמת. לא "נרטיב שלנו" שמולו יש "נרטיב ערבי". עבורו לא הייתה כבר דרך חזרה מהמהפכה הציונית ולכן – אסור לרדת מהארץ. הוא העריץ את החלוצים שעלו ארצה וקראו לפלשתינה – ישראל, וכך שינו את ההיסטוריה ("אין כבר דרך חזרה"). וגם כתב "חלקת שדי עת אקצורה, ואת כרמי עת אבצורה, שיר לי תשיר המכורה: יישר כוח, איש עמל! ערבי חמסן נתן עינו, בכרמי עם רדת ליל, שומר עברי, עם כלי זינו, ניצב שם, תודה לאל!" ("גלי ירדן"). שום איש שמאל לא יכתוב כך היום שמא יואשם בגזענות והכללה והכתמה והשפרצה. וצריך לסיים את הכיבוש ולהקים את פלסטין.

טהרלב ידע: "העולם כולו נגדנו, לא נורא, נתגבר. את השיר הזה לימדונו, אבותינו הזקנים, ואותו נשיר גם אנו, ואחרינו הבנים, וניני נינים ישירו פה בארץ ישראל, וכל מי שהוא נגדנו – שילך לעזאזל".

ממש לא תקין פוליטית. השמאל החילוני לא כותב כך היום. אולי הוא מתבייש. אולי הוא כבר לא ציוני, כפי שהיה טהרלב. וזה לא עניין של סגנון. זה עניין של העדפות. כי אם תאמרו – אין לכתיבה כזו ביקוש, אין קהל – מסתבר כי השיר המושמע ביותר בשנת 2021 היה – "סיבת הסיבות" של ישי ריבו. "רק פתח לנו, שערי אמונה, שערי הבנה, שאין לנו מלך, אלא אתה". אז יש ביקוש. אבל רק בוגרי החינוך הדתי יכולים לספק אותו היום.
הוא ידע לכתוב, והרבה לכתוב גם שירי יחיד, שירי אהבה, אבל היה לו גם "אנחנו". אנחנו עם ישראל. דומה כי לשמאל החילוני היום יש "אנחנו" בעיקר כדי להתבדל מהימין, מהדתיים, מ"הם". כשניתקו מהתנ"ך, מהשורשים, ניתקו גם מ"אנחנו" הציוני.

חבל על דאבדין, אבל שיריו של טהרלב מבטיחים שאינם משתכחין.

[email protected]