היה משמח לדעת מה בדיוק יצא לח"כ ג׳ידא רינאווי זועבי ממרצ מהמקל הבלתי צפוי שהיא חשה צורך עז לתקוע בין גלגליה המקרטעים של הקואליציה שלשום, כשישראל נמצאת בשיא מגיפת האומיקרון עם עשרות אלפי מאומתים ביום. מדבריה, לאחר שהפילה במחי אצבע את חוק הגיוס לחרדים, אפשר היה להבין ש״זאת זכותה״, ושהיא רצתה ״להביע מחאה״ כי ״נחצו מבחינתה קווים אדומים״, ושהיא בטוחה לחלוטין בצדקתה, והכל טוב יפה חוץ מדבר אחד. האם יש אפילו שביב קטן של חוכמה במעשה שלה?

חברת הכנסת השיגה בעיקר שאט נפש בזמנים מאתגרים ממילא, ובממשלה שגם כך לא קל לה לתפקד, וזקוקה למינימום איפוק ותחושת אמון מכל אחד מחבריה. כלומר זועבי השיגה סיכוי גדול יותר לבעיות בתפקוד העתידי של הממשלה הזו בהמשך, כי אם אי אפשר לסמוך על סיכומים של משמעת קואליציונית בממשלה כל כך גבולית, על מה כן אפשר לסמוך? יותר מזה - היא גרמה ליותר חשק אצל חברי קואליציה ימנים שכבשו את יצרם והעבירו את חוק החשמל, להצביע עכשיו עבור חוקים של האופוזיציה שיעברו גם יעברו, ולא יהיו בדיוק משוש נפשה של החברה הערבית.

ומה אז? האם התפרקות הקואליציה תשיג יותר או פחות עבור החברה הערבית שאותה מתיימרת זועבי לייצג, כשהיא חמושה בחוש צדק קדוש מטעם עצמה? הרי אם תקום ממשלה אחרת, קשה להאמין שמרצ תהיה חברה בה, במיוחד אחרי התנהלות כזאת. גם ככה מרצ סובלת ממיאוס גדול מדי בקרב המיינסטרים, וזועבי רק הגבירה אותו. ועבור מה? היא הפילה חוק בנושא שוויון בנטל, שבו מרצ תומכת כמפלגה באופן פומבי ועקבי. אם זועבי חשה שאינה מזדהה עם הקו של מרצ, שתואיל להתפטר. הרי אף אחד לא בחר בה ישירות כדי לייצג קו אחר.

זועבי משתייכת לז’אנר הקלוקל ביותר של חברי הכנסת בעת הזאת, אלה שבטוחים שכל החוכמה נמצאת אצלם ושהם היחידים שמבינים את חוקי הדמוקרטיה, בכך שהם מתנערים מהמפלגה מתי שבא להם וזורמים עם עצמם. אלה שמבחינתם ״מייצגים ציבור״ למרות שלא נבחרו ישירות על ידי אף אחד, אלא במסגרת מפלגה שקוויה ברורים. אלה שחושבים שלמרות שהם היו אנונימיים עד לפני רגע, מהות הדמוקרטיה היא שהם יכולים להפריע לממשלה שבקושי קמה כאן אחרי שנתיים של פלונטר וכמה גלי מגיפה עולמית, כי ״הם צודקים״.

זהו ז׳אנר אופורטוניסטי שמשתייכים אליו גם עמיחי שיקלי, אלי אבידר, ובעבר גם אורלי לוי־אבקסיס. ההישג הגדול ביותר של האחרונה בשנים האחרונות הוא שהצליחה לקמבן מצב שבו היא טרם נבעטה החוצה, אבל גם זה יקרה. רגעי ה״תהילה״ הריקים האלו מתפוגגים מהר. הדרך להצליח לאורך זמן היא לעשות משהו משמעותי, לא להיות מומחה ממולח לתקיעת מקלות בגלגלים.

זועבי הוכיחה רק דבר אחד במעשה שלה: עם כל כך הרבה טמבלים צודקים בקואליציה, לא צריך יריבים. יותר מכל, היא השיגה תחושה שאם נתניהו אכן יפרוש במסגרת עסקת טיעון, הדבר ההגיוני ביותר עבור קברניטי הקואליציה יהיה להחליף את מרצ במפלגה שמדברת יותר למיינסטרים הישראלי, ומרצ תיבעט לאופוזיציה, שם תוכל למחות כאוות נפשה. באופוזיציה אפשר להיות צודקת כל הדרך לאפס השפעה ולחוסר פרגמטיות מוחלט.

קצת היגיון וחוכמה לא הרגו אף אחד. הגיע הזמן שנכיר בכך שבכנסת ישראל זה לא מספיק להיות ״צודק״, צריך גם לחבר איכשהו את תפיסת הצדק למעשים. אחרת זה צדק מטומטם, והבעיה שלנו עם הקושי המתמשך בניהול המדינה, היא שיש לנו יותר מדי צודקים מטומטמים.