כעשרה עמודים הקדיש “מעריב” בגיליון יום שישי לעסקה. זו שבשפה המשפטית מכונה הסדר. הסדר טיעון. ולא רק עיתון זה. כל העיתונים, בעצם כל כלי התקשורת, הלעיטו אותנו בשבוע שעבר וממשיכים להלעיט בדיווחים ובפרשנויות על העסקה הנרקמת, וכמעט אין צורך לפרט על איזו עסקה מדובר. עסקה שתביא לסיום משפטו של בנימין נתניהו, עם סיום כהונתו של היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט.

יסכים נתניהו או לא יסכים לקלון? יוותר מנדלבליט או לא יוותר על אותו קלון? זו השאלה, שסביבה נשפכות טונות של מילים ופרשנויות. וכך נמשך המשא ומתן בחדרי חדרים, מתנהלות התייעצויות כאן ושם, עד שאחד משני הצדדים יתרכך ויקבל את דרישת הצד השני, או שלא.

אבל גם בלי קלון, ואפילו אם לא תיחתם העסקה, הנה ראש הממשלה לשעבר כבר מוכן להודות בעבירות שעשה, כביכול, וזאת בניגוד לקריאתו שנכנסה ללקסיקון הפוליטי שלנו: “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”. ככל שנוקפים הימים, התמיהה על המהלך הזה, הגם שאפשר להבינו, גוברת. האמירה “לא היה כלום” איבדה מאמינותה. משהו בכל זאת היה, על פי נכונות הנאשם עצמו להודות בדרך לעסקה.

נתניהו ומנדלבליט (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)נתניהו ומנדלבליט (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)


המשפט שבינתיים מוסיף להתנהל הוא אישי, אבל זהו משפטו של מי שהיה ראש ממשלה ועדיין חבר כנסת וראש המפלגה הגדולה בהרבה מכל יתר המפלגות. האין זה אפוא משפט פוליטי שנועד לשלוח את מר נתניהו למדבר הפוליטי? שנועד להחליש את מחנהו הגדול? כך יגידו כמובן המוני תומכיו, שבעת מצוקה זו של מנהיגם, מביעים את תמיכתם ואהבתם אליו, גם באמצעות גיוס מיליוני שקלים למשפטו, אם אכן יימשך באין עסקה.

האם הנושא הזה מעניין עד כדי כך את הציבור? נושאים טורדים כמו אומיקרון, האזנות סתר משטרתיות והתפרעויות הבדואים בנגב ניסו להתחרות על תשומת הלב של הקורא, המאזין, הצופה, אבל לא. נתניהו והעסקה פתחו כל מהדורת חדשות, הופיעו בראש עמודי החדשות, וכך זה נמשך בשבוע שעבר עד לזרא. שהרי לא בעסקה סתם מדובר - בעסקה עם נתניהו! וכידוע, כל מה שכרוך בשם נתניהו עושה כותרות, גם כשהוא רק מנהיג האופוזיציה.

נתניהו בכל מצב ובכל מקרה תמיד מעורר עניין, לטוב או לרע. השם בנט מעורר שעמום ופיהוק, ואינו מעורר אמוציות כלשהן, ראש ממשלה שכיסאו מתנדנד תחתיו, ובכל יום, בכל הצבעה, הוא עלול ליפול ממנו. זה שנות דור נתניהו מסעיר את המערכת הפוליטית, כראש הממשלה, כראש תנועת הליכוד, כפוליטיקאי המיומן ביותר ששם בכיס את כל הפוליטיקאים האחרים. לטוב ולרע, האיש אינו יורד מהכותרות, בוודאי כאשר נפתח משפטו ומוסיף להתנהל, וכאשר במקביל עסקה נרקמת או שלא.

דבר אחד לא השכיל נתניהו לעשות: לקחת לעצמו פסק זמן כשהוא בשיאו. בוודאי לאחר 12 שנות כהונה רצופות, עם או בלי אישומים פליליים. האם בהמשיכו עתה בחיים פוליטיים פעילים, גם כשהעניינים האישיים גוזלים הרבה מזמנו ומתשומת לבו, הוא ישמר את כוח הליכוד לקראת שובה מחדש לשלטון, או שמא מה שמעניין אותו הוא רק גורלו האישי? מקומו בהיסטוריה? אפילו מקורביו הקרובים ביותר אינם יודעים מה מתחולל בראשו. דומה שגם הוא עצמו, כמהמר פוליטי ויש יגידו “קוסם”, אינו סגור על ההחלטה הלא פשוטה.

בנימין ושרה נתניהו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)בנימין ושרה נתניהו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)


דבר אחד צריך לזכור: כמו כל מנהיג פוליטי, מגיע היום שבו נתניהו ירד מהבמה. האם זה יקרה בעקבות העסקה, אולי בעקבות פסק דין מרשיע (מה שלא בטוח שיהיה) במשפט? והרי הוא עצמו קיבל את שרביט הנהגת הליכוד מידי יצחק שמיר לאחר ההפסד בבחירות ב־1992. שמיר נשאר חבר כנסת מן השורה, נתניהו קיבל מידיו את הנהגת התנועה, וכך הוביל אותה לניצחון כעבור ארבע שנים. ואולם נתניהו אינו שמיר, גם במובן הזה. הוא מתנשא במנהיגותו מעל כל אלה שכבר מצחצחים חרבות בקרב על ירושתו, אבל בינתיים תנועה שלמה שרויה באי־ודאות, במבוכה.

האם לא הגיעה השעה שמר נתניהו בעצמו יחתוך ויחליט על פרישה מכובדת, לפני שיאולץ לעשות זאת? גם אהדה למנהיג רב הישגים ונישא כמוהו, בימין בכלל ובליכוד בפרט, לא לאורך זמן תחזיק מעמד. סימנים לערעור התמיכה כבר מבצבצים. אם הוא ידחה את הקץ, הפרישה עלולה להיות מכוערת ומעליבה. חבל.

בכל מקרה, מפרשת המשפט והעסקה – תהיה או לא תהיה – טוב הוא לא יוצא. על הליכוד להסתגל ליום שלאחר נתניהו, לארגן שורותיה והנהגתה מחדש, ולהתמקד במאמץ להחלפת השלטון. ולבסוף: אמרנו בתחילת הדברים כי התקשורת מקדישה הרבה מדי מעיסוקיה לעסקה, והנה – אבוי - גם אנחנו נסחפנו.