השופט בדימוס, אליעזר ריבלין, התקשה לעצור את הדמעות כשקיבל אתמול את הבשורה על מותה של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, מרים נאור, בגיל 74. “זה קשה לי מאוד ונדהמתי לשמע הידיעה”, הוא מספר. “רק אתמול הייתה במלוא עיסוקה וישבה בראש הוועדה לחקר האסון במירון. קשה להאמין”.

השניים כיהנו יחד בהרכבים שונים למעלה מעשור, עד שפרש ב־2012. “ההיכרות הממשית בינינו החלה כשהיא התמנתה לבית המשפט העליון וכבר כיהנתי שם”, הוא אומר. “היא הייתה שופטת מקצועית, סמל ההגינות והיושר, חרוצה מאוד, מסורה מאוד לעבודה. שופטת בכל רמ”ח איבריה. אף פעם לא פזלה ולא הסתכלה לצדדים, אלא תמיד רק על התיק ועל מי שמאחוריו. תמיד הייתה מוכנה לכל דיון והכירה לפרטי פרטים את הנושא והמחלוקות בו. זה התבטא בשאלות המדויקות ששאלה באולם המשפט”.

אליעזר ריבלין (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אליעזר ריבלין (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


כיצד אפשר לתאר אותה כאדם?
“היא הייתה אדם שהיה נוח ונעים להימצא בחברתו. סמל של צניעות, של טוב לב, של אדיבות. לא רק חבריה לעבודה הרגישו את החברות שלה, אלא כל מי שפגש אותה: צדדים בתיק, עורכי דין, כולם נהנו מיחסי האנוש המיוחדים שלה כשופטת וכאדם. היה לה חשוב לתת ביטוי לכל דבר שהיה בו היבט אנושי, לפן האנושי שמאחורי המחלוקת המשפטית. בפסיקותיה המשמעותיות באו לידי ביטוי המיומנות, המקצועיות והחריצות שלה. כל תיק עבורה היה עולם ומלואו. היא תמיד דאגה להקדיש לתיק שלפניה את כל כולה. לא היה עבורה  תיק יותר חשוב או פחות חשוב. עקרון השוויון היה מהותי עבורה. כולם היו שווים בפניה”.

 למען טוהר המידות

נאור נולדה בירושלים, בתם של בתיה קרקלינסקי ונפתלי לרנר. בשנת 1971 סיימה בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחתה בעריכת דין אצל שופט בית המשפט העליון, משה לנדוי.

ב־1972 החלה לעבוד בפרקליטות המדינה במחלקת הבג"צים והתמחתה אצל מנהל המחלקה מישאל חשין. במהלך השנים התקדמה לתפקיד סגנית בכירה לפרקליט המדינה. בשנת 1980 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בירושלים.

בשנת 1989 מונתה לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. בתפקידה זה הייתה בהרכב השופטים שהרשיע את אריה דרעי ב־1999 בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. בשנות ה־90 ישבה כדן יחיד ב"משפט הבנקאים" שבו הרשיעה בנקים ובנקאים מרכזיים במדינה שהיו אחראים לוויסות מניות הבנקים עד שנת 1983. במקביל שימשה כאב בית הדין להגבלים עסקיים, והחל משנת 2000 שימשה סגן נשיא בית המשפט לעניינים מנהליים.

מ־2001 כיהנה כשופטת בבית המשפט העליון בפועל עד למינוי הקבע ב־2003. ב־2004 הייתה בהרכב שהרשיע את שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, בעבירות של מרמה והפרת אמונים. ב־2010 עמדה בראש הרכב השופטים בעליון שדחה את ערעור הנשיא לשעבר משה קצב על הרשעתו באונס. באפריל 2012 בחרה בה הוועדה לבחירת שופטים לתפקיד המשנה לנשיא בית המשפט.

בינואר 2015 החליפה את אשר גרוניס כנשיאת בית המשפט העליון ונשארה בתפקיד זה עד לפרישתה בשנת 2017. החליפה אותה בתפקיד הנשיאה אסתר חיות. “בשלוש השנים האחרונות כיהנתי כנשיאת בית המשפט העליון. לא הייתה זו תקופה קלה", אמרה בטקס הפרישה שלה. "הושמעו בתקופה הזו דברים נגד בית המשפט, ובהם ביטויים בוטים שלא אחזור עליהם. ביקורת עניינית היא לגיטימית וחשובה, אך דברים שנשמעו בשנים האחרונות, לא אחת מבלי שנקרא פסק הדין כולו או אפילו חלקו, חרגו לעתים מגדריה של ביקורת לגיטימית".

בין הפסיקות התקדימיות שבהן הייתה מעורבת נאור היו ביטול חוק טל; וביטול החוק המטיל מיסוי על דירה שלישית, בשל פגמים שנפלו בהליכי החקיקה. כמו כן, היא קבעה כי שהייה של מבקשי מקלט במשך 20 חודשים במתקן חולות היא לא מידתית וכי אסור להחזיק במתקני כליאה מסתננים שמסרבים להיות מגורשים למדינה שלישית; ופסקה כי התנאי להכרה בגיור שנערך בחו"ל הוא שהגיור נערך בקהילה יהודית מוכרת ולאו דווקא על ידי קהילה אורתודוקסית.

מאוקטובר 2018 כיהנה נאור כנשיאת בית הדין הציוני העליון של ההסתדרות הציונית העולמית. ביוני האחרון מונתה על ידי נשיאת העליון אסתר חיות לעמוד בראשות ועדת נאור – ועדת חקירה ממלכתית לחקירת האסון בהר מירון, שבו נהרגו 45 בני אדם. שלשום עוד ערכה דיון במסגרת הוועדה. בשבוע שעבר הוחלט להעניק לה אות יקירת ירושלים. היא הותירה אחריה את בן זוגה פרופ' אריה נאור, שהיה מזכיר הממשלה בתקופתו של מנחם בגין, ושני בנים, מיכאל ונפתלי.

נאור ז”ל הייתה ידועה כאמור במשקל שנתנה לסוגיית השוויון בפני החוק. כך למשל, בפסק הדין של הנשיא לשעבר משה קצב כתבה: “כולם שווים בפני החוק. גדול כקטן. עשיר כעני. מכובד כפשוט. עת עומדים הם בפני השופט, עירומים הם כביום היוולדם, כולם שווים בין שווים”.

"כשרת משפטים הייתה לי הזכות לבחור בה לנשיאה, בהתאם למנהג הסניוריטי", מספרת השרה לשעבר ציפי לבני. "ההיסטוריה זימנה לה לעמוד בראשות בית המשפט העליון בעת שהיה תחת מתקפה, וברגעי המבחן האלה היא עמדה על עקרונות הדמוקרטיה הישראלית – בשקט, בלי התלהמות, אלא מתוך חוזק פנימי. היא הייתה אדם נעים הליכות, מאוד צנועה בהליכותיה, לא גבה לבה על כס השיפוט ולא חיפשה את אור הזרקורים, להפך".

צדק לכל

השופט ונשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק מכנה אותה “מירה שלי”. עבורו היא הייתה קודם כל חברה ואחר כך משפטנית בחסד עליון שהתעלתה על כולם. “אני מזועזע”, הוא אומר. “לא ציפיתי לכך. תמיד חשבתי שמירה נאור תספיד אותי ולא להפך, ופתאום התהפכו היוצרות והנה המורה מספיד את התלמיד. העולם התהפך”.

ברק היה המורה של נאור בכמה קורסים באוניברסיטה העברית בירושלים. “כשהיא עברה לשיפוט, נפגשו דרכינו, והתלמידה שלי הפכה להיות מעין אחות צעירה שלי", הוא מספר. "כשהכתבתי את ספריי, התחלתי ללמוד את פסקי הדין שלה. גיליתי שהיא הפכה להיות מורה עבורי. היא הייתה עבורי דמות מנחה בגיבוש הדמות של השופט האידיאלי בעת כתיבתי המדעית. ניסיתי לגבש את הדמות הזאת, מי הוא השופט הטבעי האידיאלי, וכמובן שאף אחד מאיתנו לא מגיע לזה, אבל היא מאוד התקרבה לשם. תמיד אמרתי שאילו הייתי צריך להישפט, הייתי רוצה בפניה, כי היא השופט האידיאלי בעיניי".

אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)אהרן ברק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)


"היא עניינית, מתמקדת בעובדות, וקובעת את הדין. אתה לא מתעכב על היבטים פוליטיים כי אין לכך שום חשיבות אצלה. כשמינינו אותה לשופטת - הייתי בין חברי הוועדה הממנה - איש לא התעניין מה דעותיה הפוליטיות או אם היא אקטיביסטית או לא. זו שאלה שלא הייתה רלוונטית. כל שהיה רלוונטי לגביה היה רק לעשות צדק בעיני המשפט”.

לדברי השופט בדימוס ברק, ההבחנה בין אישיותה כאדם ואישיותה המקצועית כשופטת - כמעט ולא התקיימה. “קשה לי להחליט על פסק דין חשוב אחד שלה”, הוא אומר. “העקרונות שהובילו אותה היו שוויון, חופש הביטוי. בפסק דין שנגע להרס בתי מחבלים, היא הכירה בחוקיות של תקנות שמורות על הרס בתים, אבל לצד זה אמרה שאם נהרס בית של חף מפשע, צריך לשלם פיצויים. לא פעם האשימו אותי שמיניתי אותה לעליון על בסיס ‘חבר מביא חבר’, אבל אין בזה מן האמת כמובן. נשיא מחפש את השופט הטוב ביותר. לא ידעתי הרבה על דעותיה, ולא תמיד הסכמנו”.

גם לדברי השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, הוא איבד חברת נפש. למעלה מ־13 שנה כיהנו יחד בבית המשפט העליון, והוא היה המשנה שלה כנשיאת העליון, אבל ההיכרות ביניהם החלה הרבה קודם. “ההיכרות בינינו החלה כשהיינו סטודנטים”, הוא מספר.

אליקים רובינשטיין (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)אליקים רובינשטיין (צילום: יוסי אלוני, פלאש 90)


“רק לפני שלושה ימים בירכתי אותה על שנבחרה ליקירת העיר ירושלים. אני מודה שהייתי בהלם כששמעתי שנלקחה. בשיחה היא התרגשה מאוד לקבל את האות כילידת ירושלים וכתושבת העיר כל ימיה. לא ניתן היה לחוש בשיחה שלא הרגישה בטוב, לא הייתה שום אינדיקציה. היא הייתה דמות שיפוטית למופת שהיושרה שלה והמקצועיות שלה היו לעילא ולעילא. היא השאירה חותם גם בבית המשפט המחוזי שבו הייתה שנים רבות וגם בעליון. אתה מצפה מכל שופט שיהיה ללא משוא פנים, אבל היא התייחדה בכך. איבדתי חברה שמאוד אהבתי והערכתי. היא דגלה במשפט צדק לכל. המשפט זרם בדמה”.

“באולם המשפט הייתה יראה מפניה”, מספר עו”ד פרופ’ אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. “כיוון שהיא שלטה בכל פרטי התיק והייתה יסודית מאוד, היא לא נתנה לאף עורך דין לסובב אותה. לדוגמה, בתיק הגיור היא מיקדה את השאלה בהכרה בגיורים בקהילה מוכרת בחו”ל ואמרה שמדינת ישראל לא יכולה למנוע מיהודים כאלה, שגוירו בקהילה מוכרת בחו”ל, להגיע לארץ על בסיס חוק השבות. זכיתי להכירה לא מעט שנים והופעתי לפניה כמה עשרות פעמים. היה לה קשר מיוחד מאוד עם השופט חשין (שאצלו כאמור התמחתה – סב”ד). היא ראתה בו את מורה ורבה. והיו לזה גם השלכות בפסיקה שלה. למשל בחומרה הרבה שבה התייחסה לעבירות של טוהר מידות. לדוגמה, בהרשעת אריה דרעי. היא התייחסה לטוהר המידות בחומרה רבה”.

פרופ’ אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט (צילום: צילום פרטי)פרופ’ אביעד הכהן, נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט (צילום: צילום פרטי)


איך הייתה מחוץ לאולם בית המשפט?
“היא הייתה אישה נעימה מאוד ובעלת חוש הומור. אני זוכר שהיא כתבה דברים לזכרו של חשין וסיפרה שבהיותה בהתמחות אצלו, הוא היה בדעה שכל אדם הוא בחזקת מטומטם אלא אם הוכיח אחרת. בדברים לזכרו היא כתבה: ‘תחילת ההתמחות שלי הוקדשה אפוא למאמץ להוכיח אחרת’. בדיונים הייתה מאוד מאופקת. לא הפליגה בתיאורים, אלא נקטה לשון עניינית. וגם במהות השיפוטית הייתה שמרנית במובן זה שלא מיהרה להתערב בהחלטות של רשויות כמו הממשלה או הכנסת, אלא אם חשבה שהם חרגו מכל קנה מידה סביר. לדוגמה, בפסק דין איחוד משפחות היא לא פסלה את החוק האוסר על איחוד משפחות כי חשבה שגם אם יש זכות לתושב שטחים להתחתן עם ערבי ישראלי, הם לא חייבים לחיות בישראל, אלא יכולים לגור גם בשטחים. ולעומת זאת, היא קבעה שחוק טל אינו שוויוני”.

כיצד התבטאה בעיניך הגישה השיפוטית שלה?
“בעיניה עקרון השוויון בפני החוק היה עקרון יסוד. היא חשבה ששוויון צריך להיות בכל הכיוונים: לא לתת הנחות לאנשי ציבור ולא להחמיר עם פשוטי העם. באחד התיקים רציתי לצטט משהו מהמקורות בנוסף לטיעון משפטי, והיא אמרה לי: כאן זה בית משפט, אין צורך. המאפיין הכי בולט שלה הוא היסודיות והקפדנות במשפט. היא הקפידה לנהל משפט ענייני וישר בלי להביט ימינה או שמאלה. כשדמות כמוה הולכת מהעולם, זה לא משנה אם הסכמת איתה או לא, זה יום עצוב למשפט ולחברה הישראלית וכולנו צריכים להצטער על כך”.