הוויכוחים האינסופיים על מגבלות הקורונה השיבו לאופנה את המילה הפופולרית "עדר". בעיקר בהקשר של מתנגדי החיסונים, שהשתמשו בה כביטוי גנאי ולעג, לתיאור רוב האנשים שהסכימו לציית לכללים משל היו עדר כבשים. כלומר, בלי לחשוב ומתוך רצון אחד ויחיד להתיישר על פי דעת הרוב. וגם להגיב בהיסטריה, בעקבות היתר.

אבל האמת היא ש"עדר" מעולם לא יצאה מהאופנה, ושימשה גם בימים בריאים יותר לתיאור של מחנה פוליטי מתחרה. בעיקר נוהגים להשתמש בה בצד השמאלי של המפה, לתיאור אנשי ימין שלכאורה מתבססים אך ורק על רגשות כמו נאמנות, שנאה והערצה, ולא משתמשים בראשם או ביכולת הבחירה שניתנה להם, כאנשים חופשיים. השימוש ב"עדר" חזר בגדול ממש לאחרונה, בעקבות קמפיין מימון ההמונים לטובת הגנה משפטית לבנימין נתניהו, שגייס מיליונים בתוך זמן קצר. באופן אישי הרגשתי שמדובר באקט ציני מאוד מצדו של נתניהו, שהיה צריך לגדוע אותו מיד, להודות לתומכיו ולהבהיר שכאדם עשיר הוא מעריך את תמיכתם, אבל מבקש שישמרו את כספם לעצמם, בטח בתקופה כזו.

אבל בכל הנוגע לתורמים, התיאור שלהם כ"עדר" הרגיז אותי במיוחד. אל"ף, כי המוטיבציות שלהם היו שונות ומגוונות, ונעו בין מחשבה על כך שנתניהו זקוק באמת לסיוע כספי, לבין התרסה לשם ההתרסה. ובי"ת, כי לפי המודל הזה, כולנו משתייכים לעדר כלשהו.

הרי מה בעצם מעצב את דעתו הפוליטית של אדם ואת השקפת עולמו? כמעט בכל המקרים, מדובר במקום שבו גדלת, המוצא, המצב הסוציו־אקונומי ודעות ההורים. מרבית מצביעי הליכוד גדלו בבית של תומכי ליכוד, או ביישוב שבו המפלגה הייתה דומיננטית. וזה נכון, אחד לאחד, גם לצד השמאלי של המפה הפוליטית. לראיה - מבין כל האנשים שגדלתי לצדם, הרוב המכריע מוסיף להצביע למפלגות שמאל־מרכז, אף שחלפו כבר כמה עשורים טובים מאז התחלנו לעצב תודעה פוליטית. המסקנה הברורה מכך היא שבניגוד למה שאנחנו אולי אוהבים לחשוב, השקפה פוליטית ואידיאולוגית היא בסך הכל תוצר של הרקע שבו גדלנו. בדיוק כמו טעם מוזיקלי, אהדה למועדון ספורט או מאכל אהוב.

אלא שכאן בא לידי ביטוי אחד ההבדלים הגדולים בין שמאל וימין בישראל. חלק מהאתוס של השמאל הוא ערכים כמו ליברליזם, חופש ביטוי, חשיבה עצמאית וכו'. כל אלה יוצרים בקרב תומך השמאל את האשליה שעל פיה הוא אימץ את דעותיו מתוך בחירה חופשית. ועל כן הוא אדם נאור יותר מאיש הימין הטיפוסי, שמה שחשוב לו הוא בעיקר נאמנות שבטית, כזו שגורמת לו להוסיף להצביע לאותה מפלגה כל החיים. גם אם אותה מפלגה פוגעת בו באופן אישי ולא סופרת אותו. ע"ע התדהמה המתמדת מכך שמרבית תושבי שדרות מוסיפים להצביע לימין, גם אחרי שהם מופצצים שוב ושוב תחת שלטון ימין. אבל נו, מה הפלא? הרי מדובר בעדר.

בפועל, הצד השני הוא עדר לכל דבר. ואולי פשוט נחליף את המילה ל"שבט". וככזה, גם לו יש נאמנות מוחלטת לערכים שעל פיהם הוא גדל, מבלי שהייתה לו אפשרות לשבת ולבחון אותם בנחת ובאופן עצמאי באמת. והאמינו לי, אני אחד שיודע. כמי שצמח בשמאל הקלאסי - מחנות העולים, נח"ל, הפגנות אינסופיות נגד הכיבוש וכו' - ועדיין מצביע כל החיים למפלגת העבודה, יש לי לא פעם ביקורת על המחנה הזה. ואני מבטא אותה בפומבי. אני כבר לא יכול לספור את כמות הגידופים, התגובות הציניות, ביטולי החברות בפייסבוק וכהנה וכהנה שספגתי, רק כי העזתי לסטות במקצת מהקו הרשמי.

וכאן מגיע עוד יסוד זהה בין המחנות, שלמדתי על בשרי. גם אם הצד השמאלי מתאפיין, בהכללה, במצב סוציו־אקונומי משופר, ובשיעורים גבוהים יותר של השכלה אקדמית, אין שום הבדל במידת הקנאות, ולא פעם גם הטיפשות, שאני נתקל בהן כשאני מעז לחלוק על דעתו של אחר. בסופו של דבר, כולנו מחולקים לשבטים. וגם אם השבט שלך מתנסח בשפה יותר מצוחצחת, הוא עדיין שבט. 

על הסכין

  • סיפור התקיפה (?) של ח"כ עידית סילמן הדיף ריח לא טוב מהרגע הראשון. ועכשיו - כשתיק החקירה בעניינו נסגר, תוך ציון העובדה שסילמן שיתפה פעולה רק באופן חלקי, הוא כבר מסריח ממש. אי אפשר להתעלם מהאירוע המביך הזה, רק כי סילמן נמצאת בצד של “הטובים". וזה נכון לגבי הסיקור של חלק ניכר מהתקשורת.
  • "Undercover" (נטפליקס) היא סדרת מתח בלגית משובחת, שלא זוכה למספיק תשומת לב. בעונתה השלישית, הגיבור - שוטר המשמש כסוכן סמוי בארגוני פשע - מסתבך עם המאפיה הטורקית הפעילה באנטוורפן, מה שרק נותן עוד ערך מוסף לסיפור המרתק גם ככה. והכל נראה אמין, מחוספס וריאליסטי באופן שמבדל אותו מכל אלטרנטיבה אמריקאית.  
  • "אופוריה", שהעונה השנייה שלה עלתה עכשיו בין היתר בסלקום TV, היא הצצה מרהיבה, מפחידה, מזעזעת ומפתה לעולמם של טינאייג'רים שטופי סמים וחרמנות. והיא עושה את זה באופן וירטואוזי ממש, שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים. גם כשהמראה קשה מנשוא. צירוף נדיר בין טרנדיות ואומנות לשמה.