הטמפרטורות הנמוכות שנמדדו בשבוע שעבר בתל אביב היו הזדמנות נפלאה עבורי להוציא מהארון את הבגדים התרמיים שלבשתי במסע אל הקוטב, בדיוק לפני שלוש שנים. הייתה תחושה של נצח להגיע לסוף העולם שמאלה. היה גם רגע קטן של פחד, באמצע סערה בלב ים, בין הפיורדים, שבו הייתי בטוחה שאני נפרדת מהעולם הזה לשלום. זה קרה בדיוק כמו שרואים בסרטים: עשיתי רשימה של כל האנשים שיקרים לי, הרצתי מהסוף להתחלה רגעים וגם קפצו כמה דברים שאני צריכה עוד להספיק. במקצוע שלנו, קצת כמו בתיאטרון, גם אם את מתה אסור לך לפספס דד־ליין.
שמתי לב לאחרונה שגוגל תמונות מקפיץ לי תמונות של "היום לפני" בתדירות גבוהה יותר מבעבר. אולי גם הוא בדיוק כמוני, מבין שבתקופות מוזרות כאלה אין אלא להתרפק על זיכרונות מתוקים, שמי יודע מתי ישובו. האלגוריתם כל כך חכם, עד שהוא מקפיד להראות לי תמונות מתקופות שקדמו לפברואר 2020, אלו שהסתכמו בצילומי שקיעה מהחלון הגדול בסלון, זה שבזכותו לקחתי את הדירה שאני מתגוררת בה כבר תשע שנים. חלון שמשקיף על העיר מגבוה, שהוא מקור ההשראה שלי. עם פס דק־דק של ים ביום בהיר ותחושה של חוץ גם כשסגורים בפנים.
את הבגדים מהמסע לקוטב, שהיו יקרים במיוחד, שמרתי במדף "לטיול הבא" ולא השתמשתי בהם, כדי שלא ייהרסו בכביסות רבות מדי. כשהייתי צעירה יותר, היו לי נעליים לחו"ל וסוודרים לאירופה, והנה עכשיו גם יש לי בגדי סקי למסעות שלג עתידיים, שחשבתי שעוד יהיו לפני שהיה צריך לדחוף קיסם ארוך לאף כדי לטייל. לשמור בגדים זו תכונה ידועה בקרב בני הדור של ההורים שלי, שהעבירו אותה אלינו, הילדים שגדלו בשנות ה־80, טרום עידן השפע. היו לנו בגדים לחג, בגדים לערב, בגדים ליציאה וזוג נעליים שהסוליות שלהן התפוררו מהלחות בארון והושלכו לפח אחרי נעילה אחת בקושי.
לפני עשור בערך החלטתי שאני לא סוחבת על גבי תכונות של דורות קודמים ונפטרתי ממנהג שמירת הבגדים. זה קרה אחרי שהבנתי שכשאני שומרת שמלה, אני לא מצליחה להיכנס אליה, וכשאני חושבת שאלבש חולצה מסוימת רק להופעות בטלוויזיה, אני מגלה שהיא לא עוברת מסך.
כשהייתי ילדה, לדודים שלי הייתה מגירת נדוניה. דודתי שמרה בה לבתה כלים ומצעים, שתוכל להשתמש בהם ביום שתתחתן. הייתי כל כך מבוהלת כשראיתי את זה, שהשבעתי את אמא שלי שלעולם לא תהיה לנו מגירת נדוניה בבית.
כמיטב מסורת ההגזמה הישראלית, שמעצבנת אותי גם כשזה נוגע למזג האוויר, גם אני נערכתי לגל הקור ה"קיצוני", ותוך כדי הורדת בגדי הסקי מהארון הבנתי שאני לא פחות טובה מכל אלה שאני מבקרת. בישראל תתנהגי כישראלית, והגזמה היא הדנ"א של המקום. אז הוצאתי את חולצת הסקי ואת המעיל שאיתו עברתי חוויות בלתי נתפסות אי־שם בקו רוחב 70 מעלות, והסתובבתי ברחובות תל אביב קצת מובכת מכך שקר לי מדי ואני מיד מוותרת על כל הסידורים בחוץ, כשבסך הכל מדובר באוויר צלול, בלי אף טיפת גשם. אז צעדתי על אבן גבירול לאורכו בקו הירוק של הרכבת הקלה. לבושה בבגדי הסקי, כשקור עז נוקש בפרצופי ורעש של תמ"א מחריש את אוזניי. עצמתי עיניים ודמיינתי שאני שוב בפינמרק, בקצה הצפוני של נורווגיה, אחד המקומות הפחות מאוכלסים באירופה.
רק בגיל 41 ראיתי בפעם הראשונה בחיי שלג (חברים! אף פעם לא מאוחר לשום דבר). אני יודעת שזה מחדל ואולי אפילו מביך להודות בעובדה הזו, בעידן שבו כל ילד קטן נוסע לחרמון עם המשפחה. אבל לאירופה טסתי תמיד באביב או בקיץ, ועד הנסיעה לקוטב בכלל לא ידעתי שאני אוהבת קור, סגריריות ושלג. איכשהו על החרמון הצלחתי לדלג גם בגלל מחלת נסיעה שהייתה לי כילדה, שמנעה מאיתנו לטייל. וכשבגרתי, הרתיעו אותי התורים והעומסים, אף פעם אין לי סבלנות אליהם. אני לא חושבת שנולדה האטרקציה שתשכנע אותי לעמוד בתור עבורה, בדיוק כמו שלא קמו המסעדה או הבר שאמתין יותר משש דקות כדי להיכנס פנימה.
כך המשכתי לצעוד ולחשוב על שלג, קרחונים ושקט נפשי, עד שפתאום נשמעה גערה: "תיזהרי, גברת, את לא רואה את הבוץ?", שהחזירה אותי למציאות. כאילו לא מספיק הבוץ הישראלי, אז עכשיו אני גם גברת.