רשומה קצרה שהעליתי בשבוע שעבר בדף הפייסבוק שלי העלתה עליי את חמתם של מגיבים ימנים. כתבתי: “ארץ ישראל שלנו, לא צריך בשביל זה את נוער הגבעות, רק נזק הם גורמים”. מיד תגובות נזעמות הוטחו בי, לצד דברי שבח לנוער הגבעות. “ממך, יוסי, לא הייתי מצפה”, כתב אחד. “לא מתאים לך”, אמר שני. “אתה נופל בתעמולה של השמאל”, הגיב שלישי, והיה מי ששאל: “למה להרוג את רוח הנעורים של צאן קדושים?”. ושלא תהיה אי־הבנה: גם קיצוני השמאל, יותר משבאים להזדהות עם הפלסטינים המסכנים, חוזרים ובאים עם מצלמות לשם פרובוקציה.

אלה גם אלה, אכן רק נזק הם גורמים. הראשונים - לכלל המתיישבים בחבלי יהודה ושומרון והאחרונים - לתדמית ישראל בעולם. לא שהיה צריך את מחזות ההתנגשות בין שני המחנות הללו כדי שהארגון האנטישמי “אמנסטי” יגדיר את ישראל כמדינת “אפרטהייד”, או כדי שהשגריר החדש של ארצות הברית בישראל, תומאס ניידס, יכריז כי כף רגלו לא תדרוך בשטחים שמעבר לקו הירוק; אבל הם בוודאי תרמו לכך. אלה כאלה אינם רוצים בטובת ישראל ומציגים תמונת מצב עגומה שבה התרופף השלטון בשומרון.

ובעוד נוער הגבעות וקיצוני השמאל חוגגים בשומרון, מתעמתים אלה עם אלה, נערכו לאחרונה ביישובים הערביים חגיגות אחרות - ציון יום השנה ה־57 להקמת פת”ח. במפגנים ההמוניים, בהשתתפות בכירים בארגון הטרור, הועלה על נס המאבק המזוין נגד ישראל. הונפו כרזות של “פלסטין הגדולה”, בלטה נוכחותם של רעולי פנים חמושים, הוצגו דגמים של רקטות וכרזות של מחבלים חברי תנועת פת”ח. גם ילדים השתתפו בהם, חלקם רעולי פנים שנשאו נשק. בתמונות ובסרטונים מהעצרת ברמאללה נראו מחבלים במדים, עם סרטי ראש של גדודי חללי אל־אקצא. ילדים הולבשו באופן דומה, צעדו כשהם נושאים דגמים שונים של רקטות, שאחד מהם נושא את הכיתוב “אסירי החירות” – רמז לששת המחבלים שהצליחו לברוח מכלא גלבוע.

למי שאינו זוכר, פת”ח הוקמה שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל עוד הייתה בגבולות החנק שאליהם רוצים שונאיה להחזירנו. כבר ב־1964 לטשו הפלסטינים את עיניהם ל”שטחים הכבושים” בגליל, בנגב, בשרון ובשפלה. כבר אז המטרה הייתה חיסול המדינה היהודית. הם לא העזו למרוד בשלטון הירדני שמשל ביד חזקה בגדה, שלטונו של המלך חוסיין. הם חשבו להקים את מדינתם במקום ישראל. כיום חלומם הגדול הוא לא רק להקים מדינה בשטחים ששחררה ישראל ביוני 1967, אלא גם להגשים את החלום הגדול – פלסטין מן הים עד הירדן.

לא משכנע? ובכן, יש לנו ניסיון מר בשטח, בנסיגתנו החד־צדדית מרצועת עזה ב־2005. על הרצועה הזאת השתלט ארגון טרור קיצוני עוד יותר, חמאס, ומשם הוא תוקף את ישראל וקורא ל”שחרור כל פלסטין”. ואם לא די בכך, הראיס אבו מאזן חנך לא מכבר את שגרירות “מדינת פלסטין” בתוניסיה, כאשר במבואה תבליט ענק של “מדינת פלסטין” על שטח הגדה וישראל.

זה הראיס שהוזמן אחר כבוד לביתו של שר הביטחון בני גנץ בראש העין, ולפי המדווח היה זה שיח שבו ראש אש”ף ופת”ח מעלה דרישות, מבקש מחוות, כמו שחרור אסירים־רוצחים, ובעצמו אינו מבטיח דבר, אינו מתחייב להפסקת הטרור וההסתה. לא ידוע לנו על דרישות כלשהן מצד שר הביטחון מאורחו. “פגישה ביטחונית”, הגדירו זאת בלשכתו, ולכן “לא מתייחסים”.

ובעוד השניים משוחחים בחשאיות, הרשות בראשות אבו מאזן ממשיכה במרץ לקבוע עובדות בשטח, בעיקר בתחומי C. בונה, סוללת, הורסת אתרים ארכיאולוגיים שקשורים ביהדות, מאפשרת זריקת אבנים על רכבים ישראליים ונוסעיהם, מסיתה את הבדואים וערביי ישראל, לוטשת עין לגליל ולנגב. בקיצור פצצה מתקתקת. משתלטים על שטחים, בונים יישובים חדשים במטרה להשיג רצף טריטוריאלי בין שטחי A ו־B.

בעקבות הכרזת אמנסטי על ישראל כמדינת אפרטהייד, העיר רמאללה צהלה ושמחה. שמחו שם בוודאי גם למשמע קולות העולים מקואליציית־עשר־מעלות־ימינה, כמו זה של ח”כ מוסי רז, שהודיע (על סמך מה?) כי “אביתר לא תקום” וכי “הימין בממשלה לא יקבל את מבוקשו”. עזות המצח של רז נובעת כנראה מהידיעה שבכוחו, חבר כנסת בודד, להפיל את הממשלה. הוא לא יעשה זאת, אך גם אין ראש ממשלה שיעמידו על מקומו, ינזוף בו, ובינתיים הפקרות לשונית.

רז וחבריו במרצ מצטרפים לקיצוני השמאל ולנוער הגבעות, לערעור אחיזת ישראל בחבלי המולדת ששוחררו לפני 55 שנים. נכון שבכל התקופה הארוכה הזאת לא הכרזנו על ריבונותנו בהם – פרט לירושלים והגולן – אבל תחת הממשלה הנוכחית גם המשילות ביו”ש מתערערת. גם הממשלה בחוסר נחישותה - רק נזק גורמת.