אין כמו הדלפת עדותו של שלמה פילבר, זאת ש”התרעננה” לה בימים אלה במשרדי פרקליטות המדינה, ערב עדותו בבית המשפט, כדי להעיד על עומק הריקבון שפשה במערכות אכיפת החוק, ואין דרך עדינה יותר לומר את הדברים.
החוק נרמס בריש גלי, ונדמה ששופטים מולכים שולל. לא במקרה ולא באקראי; אלא באורח שיטתי, שלא לומר במכוון. ואלה לא דברים של מה בכך. נדמה שהנורמות שהשתרשו כאן הן פשוט דיקטטוריות וזכויותיו של היחיד הפכו אולי למשיסה בידי מה שנראה לעתים כחונטה חסרת מעצורים.
קחו, לדוגמה, את הפרוצדורה הנקראת “רענון זיכרון”. עדי תביעה נאלצים להתייצב, ערב הופעתם בבית המשפט, בפני הפרקליטים הנוגעים בדבר, לא כדי להזכיר להם את מה שהם סיפרו בעבר בחדר החקירות, אלא לתפיסתי כדי “לעגל” פינות, לסגור פערים, להבהיר “נקודות עמומות” ולמלא את החסר בעדויות של אחרים; ואלה רק ראשי פרקים.
מה שקורה בשלב הזה הוא פשוט בלתי נסבל. השיחות לא מתקיימות, למיטב ידיעתי, בדרכי נועם; והכל ברשות ובסמכות. בית המשפט העליון כבר אישר את העקמומיות הזאת; שיש כמותה רק במשטרים אפלים.
אבל מה שמטריד עוד הרבה יותר הוא העובדה שלאחר שהעד “רענן” את זיכרונו, מודלפת עדותו המשופצת ברבים; ככל הנראה הן כדי לשתול אותה בתודעה של השופטים היושבים בדין והן כדי ליצור אווירה עוינת כלפי הנאשם בקרב הציבור.
החוק בישראל, מפירות המורשת הבריטית המפוארת, אוסר לפרסם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו. אבל מה שקורה, בפועל, במקומותינו, הוא ההפך הגמור. להערכתי, להדלפות יש רק מקור אחד. נדמה שרשויות האכיפה משתמשות בהן כבעניין שבשגרה, ללא חשש מפני מוראו של החוק. המטרה מקדשת את האמצעים.
ההדלפות הופכות לכשרות, ורענון זיכרונם של עדים הופך לנוהל שאני רואה אותו כאמצעי לשיבוש ההליך המשפטי. החדירה לרשות היחיד, כדי לדלות פרטים מביכים על עדים “סרבנים”, אף היא כבר אינה מטרידה את מנוחתם של היושבים במגדלי השן של האוליגרכיה שהתמקמה בגבעת רם.
הפקרות מוחלטת שולטת, לדעתי, בכל המערכות האלה שאמורות, כביכול, לשמש מעין שומרות סף; אבל בהיעדר מנגנונים מפקחים יעילים, ובהנחה שזה גם האינטרס של בית המשפט העליון – לשמור על מעמדה של מערכת המשפט – האזרח הופך למעין אסקופה נדרסת. המונח דמוקרטיה מהותית הופך למטבע חוקי.
זה נראה כמו מערכת דורסנית שעושה ככל העולה על רוחה; ואין כל יכולת להתייצב מולה. השיטות הן מגוונות למדי. אחת מהן היא, כפי שכבר התפרסם ברבים, איסוף חומרים כאילו־מפלילים כדי לאחוז בגרונם של נבחרי ציבור “בעייתיים”.
“מסמך יצחקי”, שדבר קיומו נחשף לפני כמה שנים, העיד על מטרת מחבריו. לעתים מכתבים אנונימיים משמשים עילה לפתיחה בחקירה, ובדרך הזאת מסוכלים, לא אחת, מינויים ראויים. גל הירש היה אחד מהם. אינני רוצה להיכנס לרזולוציות בעניין זה שכן העובדות ידועות; והתהום הולכת ומעמיקה.