ידעתי שמתישהו תגיע שיחת טלפון ממנו, והיא אכן הגיעה. "רוני'לה, נתתי לך להשתולל ולכתוב שטויות, הגיע הזמן שתדע את האמת. אתה יודע מה? חלק מהאמת. אם תבין, אני אהיה מאושר. מתי אנחנו יושבים לקפה? אני אגיע אליך, לכל מקום שתבחר". קבענו בבית קפה קטן ברחוב טאגור. הבטתי בו, הוא מבוגר ממני ביותר מעשור אבל נראה מצוין, בעיקר מוקפד. כל שערה במקום. הוא כירורג שמודע למעמדו בתחום, ומאז שהוסמך לכירורג בכיר הוא מנתח רק באופן פרטי, ואינו עובד בבתי חולים ציבוריים.
"רוני, אני אדבר, אתה לא תפריע לי ותיכנס לי בדברים, לכשאסיים - אתה תשאל שאלות", אמר.
"דוקטור, אנחנו מכירים הרבה שנים. אני יכול לצטט אותך?", שאלתי אותו.
"אני מעדיף שלא. אני כבר לא ילד, אין לי סבלנות למתמחים שיפגינו מול הבית שלי. אני לא כועס עליהם, חס וחלילה, אבל אני לא חלק מהממסד הרפואי, אני אדם פרטי".
הבנתי. "אז איך אני מציג אותך?".
"תכתוב: אחד מהכירורגים הידועים והמובילים בתחומו בארץ".
הסכמתי, הרי אי אפשר להתווכח איתו, מי שמכיר אותו כבר מודע לזה. הוא לא נכנס לתחומים שאינו שולט בהם, אבל בתחומים שהוא כן שולט, הוא שפיץ בתחומו. לא אני קובע את זה כמובן. הקולגות שלו סבורים כך, גם הלקוחות.
"בוא נתחיל. הרפואה בארץ, כמו בכל תחום, היא שוק. אני אדבר ואכוון אך ורק לתחום שאני מומחה בו, שהוא כירורגיה. ברור שאני מתמצא אחרי 50 שנה ברפואה גם בתחומים אחרים, אבל מתמצא זה לא מומחה, זה רק מתמצא. כמו בכדורגל שלך, בארץ אנחנו רק מתמצאים, אין כאן מומחים גדולים, כן". אז התחלנו.
"אתה יודע, רוני, אני אחד מהכירורגים, אולי היחיד, שאינו מנתח בבתי חולים ציבוריים. אתה יודע מדוע? כי הרוב המוחלט של הכירורגים תופסים פינה בבתי חולים ציבוריים, רק בגלל העלויות של ביטוח רשלנות רפואית. הפוליסה של כירורג בבתי חולים ציבוריים מכסה אותם גם בפרטיים. כדי שתבין, עלות הפוליסה שלי בשנה נעה בין 40 ל־50 אלף דולר. אני רוצה לשלם את הסכום הזה כדי שלא יהיו לי בוסים, ועדים, תקנות ופוליטיקאים. עד כאן הבנת?".
"כן, הבנתי. כשמסבירים לי לאט, אני תופס מהר".
הוא לא חייך כשהגיב: "זה לא זמן לרפליקות שלך, שאני מכיר הרבה שנים. פיניתי לך שעה מזמני, וזמני יקר. תקשיב למה שאני אומר".
"אני מקשיב", אמרתי לו. "אתה רוצה לשמוע משהו ציני? כשמתקשרים אליי, בכל שעה ביום, ומספרים לי על תאונת דרכים עם נפגעים, אני מיד שואל: איפה זה קרה, מתי זה קרה, ואוי ואבוי אם זה קרה אחרי 16:00, באיזה כביש, ובודק במקביל איזה בית חולים קרוב. תוך כדי אני שומע שיש פגיעה באיברים פנימיים, נגיד בטחול. אם זה בצפון מדי, או בדרום מדי, אני מציע שיפנו לרב, כומר או כוהן דת מוסלמי, כי תם הטקס. אין בפריפריה מספיק ידע להציל חיי אדם במקרים כאלה. אני משוכנע במה שאני אומר. כשאני אומר ידע וניסיון, אני מתכוון לכירורגים בכירים ומנוסים".
התחלתי לצחוק, וביקשתי נקודות ציון. "החזקתי ממך יותר", הוא השיב. "נגיד אשדוד בדרום, נתניה בצפון ועד 25 ק"מ מירושלים במזרח. עכשיו הבנת?".
אמרתי שהבנתי, אז הוא המשיך. "הבעיה החמורה היא, כפי שאמרתי, בידע והניסיון של הכירורגים הצעירים. אני שומע עכשיו את המחאות של המתמחים, אבל אני הרי יודע את האמת, לי הם לא יכולים לשקר – כי אני הייתי במועצה המדעית שמסמיכה את המתמחים למומחים אחרי כשש שנות התמחות".
הדוקטור שאל אם אני יודע מה כולל מבחן ההסמכה. השבתי בלא רבתי, כי איך אדע.
"אוקיי, תקשיב", אמר, "המבחן כולל כמובן שני חלקים, עיוני ומעשי. לפני המבחן המעשי, בוא נאמר בכירוגיה אורתופדית, אנחנו בודקים כמה ניתוחים ביצע המתמחה כמנתח בכיר, כמובן בפיקוח המנחה שלו. צריך לדוגמה 50 ניתוחי ברך, 20 ניתוחי מרפק, 20 ניתוחי כתף, 30 קרסול וכדומה. בוא נסכם בינינו לצורך השיחה, שכל המתמחים עמדו בתקן הנדרש, אז כאן מגיע הלברדור".
"סליחה, דוקטור, לא הבנתי". הוא צחק צחוק גדול, והמשיך. "הלברדור ככלב נחייה של עיוורים... חחח...".
"אבל למה לברדור, דוקטור, למה לא זאב רועה גרמני?".
הוא עוד המשיך לצחוק, אבל תוך כדי אמר: "בסדר, לא נתווכח על סוג הכלב, אתה רוצה כלב זאב, קיבלת. אבל הכלב נחייה צריך להוביל את המתמחה שרוצה להיות בכיר לשולחן הניתוחים, כי הוא משלשל מפחד שיהרוג את הפציינט, מפחד מהאחות בחדר הניתוח שכבר עברה 500 ניתוחים ומביטה בו כמו בנידון למוות. אחיות יודעות הכל, אבל הכל.
במבט ראשוני על שפת הגוף של המנתח הן כבר יודעות מי ומה". התפוצצתי מצחוק, עד דמעות. "אתה צוחק, אבל זו המציאות. כשאני הייתי מתמחה בארץ, הרופא הבכיר שהיה מנחה שלי, היה יוצא מחדר הניתוח, קורא לי בשם, ואומר: 'הב, הב, הכנת מים ובונזו לכלב?'. לקח לי זמן לטפח ביטחון ולהשיב בחיוב. אבל אני התחננתי לכל ניתוח שיכולתי לקבל, לא עניינה המציאות של 26 שעות משמרת. גם 40 שעות היה לי יופי, רק שייתנו לי להתמחות".
אמרתי לו שאני מזועזע מהמציאות הזו, הוא השיב שכדאי שאהיה, והמשיך לתאר לי את המציאות בארה"ב, שבה התמחה במשך שנים בסוג הניתוחים שהוא מבצע כיום. "אני לא מאשים את המתמחים, באמת שלא, הם קורבנות של השיטה. רוב הרפואה בארץ מתבצעת בבתי חולים ציבוריים, בניגוד למה שקורה בארה"ב. השאיפה שם היא לקדם את המתמחה לרמה שבה יוכל לנתח כבכיר עם סיום ההתמחות שלו. בארץ הבכירים חוששים מהמתמחים, כי אין להם את הידע המספיק לנתח לבד, ואז עלול להיגרם נזק למנותח.
"תבין, רוני, מנותחים מתפגרים משתי סיבות אחרי ניתוח: דימום פנימי וזיהום שנגרם. נדרשת כאן מיומנות נרכשת, ניסיון שהכרחי לגיבוש ידע ומציאת פתרון במהלך הניתוח". ביקשתי ממנו שיספר לי אנקדוטה מחדר ניתוח. הוא התחיל לצחוק עוד לפני שדיבר. "יש בדיחה מפורסמת שרצה בינינו, הבכירים הבאמת מנוסים", חשף, "מתמחה בגינקולוגיה הוזעק על ידי האחות ללידה שהסתבכה ודרשה התערבות כירורגית.
הוא נמנם בחדר רופאים, היא העירה אותו בבהילות. הוא נכנס לחדר הניתוח, התחיל לעבוד, משך את התינוק, שלא שרד. האם היולדת נפטרה, הוא קם בבהלה ונכנס חזק באבא שהיה מאחור. האבא נחבל בראשו ומת מדימום פנימי יומיים מאוחר יותר. עלתה שאלה מה עושים עם הבחור, והוחלט שימשיך להשתלם עוד חצי שנה ואז ייבחן שוב. מגיעים לניתוח שהוסכם, מחכים שעה, שעתיים. הלו, זו פרוצדורה שאמורה לקחת 45־60 דקות לכל היותר. אחרי ארבע שעות הוא יוצא ומניף את ידיו בתנועת ישששששש! שאלו אותו: נו, איך היה? אז הוא ענה בפשטות: הפעם האבא שרד... חחח... חחח...".
גם אני צחקתי, אבל הוספתי שאני זוכר מקרה כזה של יולדת ערבייה באחד מבתי החולים בצפון, לפני כמה שנים: במהלך הלידה רופא משך את התינוק - וראשו ניתק מהגוף. "לא, רוני, אתה מביא לי סיפור שהאבא יצא חי", אמר הדוקטור בציניות.
ביקשתי ממנו שיתייחס לאורך המשמרות של המתמחים - 26 שעות - שמקשות עליהם לתפקד, ובהכרח מסכנות את חיי המנותחים. "זה שטויות", הוא פסק. "בוא ניקח ניתוח חירום שבו המתמחה כבר בשעה ה־20 למשמרת שלו, בסדר? הוא נכנס לניתוח, מבין שהשלשול קרוב, האחות מציעה לו להתקשר לכונן. הוא מתקשר ב־2:00 לפנות בוקר, הכונן מגיע, ממשיך את ההליך שאורך ארבע שעות, מציל את הפציינט.
"כמובן שהוא צריך גם לדאוג ללברדור של המתמחה, שעומד ורועד לידו מהמתח. אבל נגמר, המנותח מובל להתאוששות, מסבירים למשפחה מה קרה, הולכים לנוח. לבכיר יש לו"ז ניתוחים שמתחיל בשעות הבוקר. אני מתחיל בשבע, בוא נאמר הוא התחיל בשמונה. הוא לא ישן כל הלילה, הוא מנתח בבית החולים עד ארבע, אחרי זה יוצא לפרקטיקה פרטית. הוא עייף ורצוץ, אבל הוא הרופא הבכיר והאחריות עליו, אתה מבין את זה?
"אותי מעירים כמעט בכל לילה, בבית חולים פרטי. אם אני קיבלתי את הלקוח, אני התחייבתי על שלומו. אם עולה לו החום, וקיים חשש לזיהום, אני קם מיד ויוצא לבית החולים. זה המקצוע שלי, זו האחריות שלי. מתמחה חייב ללמוד גם את האחריות, לא לראות רק את המרצדס בחניה, ולחשוב מתי לי תהיה מכונית כזו. אני מדגיש שוב, האמירה שלי היא לגבי כירורגים, אני לא מתייחס לנוהל בתחומי רפואה אחרים. להיות כירורג בכיר זו עבודה של 24/7. זו לא עבודה, זו דרך חיים".
שאלתי אותו על סיכויי ההצלחה של ניתוחים בבתי חולים ציבוריים. "בוא אספר לך סיפור. פרופ' ברוך מודן היה מנכ"ל משרד הבריאות. קרובת משפחה שלו הייתה צריכה לעבור ניתוח, אז הוא התקשר אליי כדי שאמליץ לו על כירורג שאני סומך עליו. אתה מבין את הבעיה? ראש מערכת הבריאות לא סומך על כל המערכת, הוא מחפש לדעת מי ירפא את קרובת המשפחה שלו. זה כשל מערכתי, ואני מאשים רק את השיטה.
"יש מספיק נדל"ן בבתי חולים ציבוריים כדי לבנות מערך שר"פ ולהעלות את רמת הכירורגיה.השיטה חייבת להשתנות, הרי לא מקימים פה עוד בתי חולים. בכל מדינה, כולל ישראל, ההוצאה הציבורית על בריאות היא השנייה בספר התקציב. אבל הסכום שניתן למערכת הבריאות לא מספיק. המערכת חייבת להגדיל את בסיס הרווח, הרי עבודה יש לכולם. מדוע המערכת לא מתקדמת?".
נפרדתי מהדוקטור בחיוך. אין עליו, כשהוא מסתער על משהו או מישהו, חבל על הזמן. כבר עמדנו ללכת, ואז הוא שאל אותי על דור פרץ, כדורגלן ישראלי שמשחק בוונציה בליגה האיטלקית. "אומרים שהוא מתאמן יופי, דוקטור, אבל הוא לא מקבל הרבה דקות משחק", השבתי. הוא צחק ושאל אם אני זוכר מה הוא כתב לי כאשר פרץ יצא לאיטליה. השבתי בחיוב. "לא היה לו סיכוי להצליח. כשהוא מתאמן טוב, הוא 60% בכושר לעומת חבריו לקבוצה. יש הרבה כירורגים שיש להם ידע תיאורטי עצום, הם מחויבים, משקיעים, אבל לא הייתי נותן להם להסיר יבלת בחו"ל, כי שם מצפים לטופ כאשר משלמים. תגיד לו שיחזור לארץ, בישראל הוא מצטיין".