כבר הוסכם שהאדם הוא יצור תבוני ותרבותי. שצרותינו הגדולות ביותר נוגעות לשאלות סביב זהות, מגדר, אקלים, מאבק בטכנולוגיה השתלטנית והתמודדות עם מגיפה. כמה פחדנו והוטרדנו מהקורונה. חששנו שהחיים הטובים והנעימים שלנו יופרעו. ייללנו כשהשגרה זזה שלוש מעלות שמאלה. דאגנו שלא נוכל ללכת להופעות בפארק, למשחקי כדורגל ולסרט בקולנוע. נכון להיום, נדמה שהשיח הזה הוא היסטוריה רחוקה. כנראה שעוד נתגעגע אליו.

פעם כתבתי שכל רגע שחולף הוא בסיס לנוסטלגיה, שאת ערכה מבינים רק בדיעבד. בתום גיל העשרה קולטים את הכיף שהחמצנו בייסורי ההתבגרות ומרד הנעורים המתיש. העידן הסטודנטיאלי נמחק תחת לחץ ציונים ופרנסה, כשרק עם קצו חשים בדברים המופלאים שנכרכו בו, וכך הלאה.

הרגשות שחשנו בתקופת דונלד טראמפ, ברק אובמה ובנימין נתניהו נראים כיום דרמטיים להחריד. הלכה למעשה, במקום ליהנות עסקנו בזוטות. מה זה משנה בכלל כשברקע מתחוללת מלחמה באירופה וחפים מפשע מתים מוות חסר טעם?

נמלטים מקייב (צילום: REUTERS/Gleb Garanich)
נמלטים מקייב (צילום: REUTERS/Gleb Garanich)


בתוך ימים ספורים הכל התהפך. קייב השלווה והיציבה, שמשכה אפילו השקעות של ישראלים שביקשו לאתר נכסים מניבים, הייתה למוקד לחימה מסוכן. דור שלם שראה מלחמות רחבות היקף רק בנטפליקס ובצבעים משוחזרים, חווה כעת את אימת הטנק והפצצות מקרוב. גן העדן האירופי התערער. הבורסה שוקעת, והיציבות הלכה. לפחות לכמה שנים.

איך דבר כזה יכול להתרחש בעולם שלנו, שבו דנים בזכויות מיעוטים בסבלנות וברוחב לב ומוקיעים אדם שהרים קול בדציבל אחד יותר מדי על קולגה בעבודה? כיצד אפשר הדבר ביקום של טוויטר, אינסטגרם וטיקטוק, של צחוק, גלובליות ואנושיות?

פילוסופים טענו שבני האנוש השתנו בעשורים האחרונים. שהם עצלנים, ישנוניים ועסוקים בתענוגות דיגיטליים. הצעירים מתרגלים יוגה ורוכבים על קורקינט, והקשישים מסרבים למות. שכולם מכורים לתיעוד עצמי. נרקיסיזם אינסופי. רוצים להתקיים בשלמות שיצרנו לעצמנו, והכעס והאלימות עברו לנצח. מתברר שאותם מלומדים טעו, ובגדול. הרוע, הצימאון לדם, הטירוף והיכולת לחסל את האחר בלי נקיפות מצפון, עוד שרירים וקיימים.

במאבק בין רוסיה לאוקראינה אין סימטריה. רק תאוות כוח, אטימות ואגרסיביות רצחנית. אגב, אל תעזו להשוות בין מה שקורה כעת באירופה לבין הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שבו גורם אחד מבקש לגרש ולחסל אותנו, בלי גרם של נכונות לפשרה. רוסיה, מעצמה קטלנית, חולמת על חידוש ההגמוניה כשהיא מסרבת לוותר ולהתכנס לתוך חוקי המאה ה־21. מי היה מאמין, איזה שטויות. בשביל זה לאבד חיים?

אבל הסיטואציה הזו באמת מתרחשת מול עינינו המשתאות, ובשידור חי. אדם שנולד בעידן שלנו משיב את אירופה עשורים לאחור ובקלות יחסית. והרשתות החברתיות, שתלינו בהן כל כך הרבה תקוות, לא עושות את המלחמה לרחומה יותר אלא רק ממחישות באופן קיצוני את הרגעים קורעי הלב שהקורבנות נקלעים אליהם. להביט בילדה קטנה מתייפחת אחרי שנאלצה במפתיע להיפרד מאביה, שובר את הלב. עד לפני שבוע הם עוד היו משפחה אוהבת, שהתמודדה כמו כולם עם קשיי היומיום, וכעת הם קרועים ואולי נמצאים בדרך לאסון.

האופטימיים נטעו בנו תקוות ורודות, וגם התעשרו תוך כדי כך, כשהם מחמיצים לחלוטין את האמת: אנחנו יצורים מרושעים, וכוח מתכופף ונסוג אך ורק בפני כוח חזק ממנו. מה שמחזיר אותנו לכאן, למזרח התיכון.

בימים של רפיסות אמריקאית, כשנשיא המעצמה הגדולה בעולם מביט במלחמה באפס מעשה, צריך לסמוך על עצמנו בלבד. אין לנו גב ואין משענת. הכל, כשם שצוין בכתובים, משענת קנה רצוץ.

לא הייתי רוצה לראות חמאסניקים ואיראנים פולשים לגבולותינו, בלי לדעת שיש לנו יכולת למחוץ אותם. את המחשבות הפוזיטיביות על שלום, הסדרים בינלאומיים, ערבויות זרות ואו"ם אפשר לזנוח. הן קשקוש. לא אפקיר את חיי בנותיי להבלים כאלה. עם לבדד ישכון. אם לא נתנהל לפי קו המחשבה הזה, המציאות שלנו תהפוך מהר מאוד לסיפור לא פחות עצוב מזה של אוקראינה. 