הציבור בישראל נחלק בשאלה כמה פליטים אוקראינים צריכה ישראל לקלוט. האם לפתוח לרווחה את שערינו לכל מי שרוצה לחיות כאן? להעניק להם מעמד של "מבקשי מקלט", פליטים, על פי המקובל באמנות הבינלאומיות, אישורי עבודה ומעמד זמני, ואולי בהמשך – קבוע, או שיש צורך לקבוע מכסה מצומצמת, להעניק רק אשרת תייר "עד יעבור זעם", ואז לשלח אותם חזרה לארצם?
ברקע קיימת כמובן החובה הקדושה לקלוט כל יהודי וקרובי משפחתו שהם בבחינת "זכאי חוק השבות". חובה קדושה למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית. איננו יודעים כמה יגיעו. הלוואי מאות אלפים. התומכים בפתיחת שערים רחבה, ללא מכסות או הגבלות, מנמקים את עמדתם בשני נימוקים עיקרים: המוסר היהודי, המחייב אותנו לתת מקלט לנרדפים, ולקחי השואה, כשיהודים נרדפו וכמעט שום מדינה בעולם לא העניקה להם מקלט.
יש כמובן נימוקים הומניטריים כלל אנושיים המחייבים לעזור לנזקקים, רעבים, צמאים, חולים, נרדפים. בכוח הנימוקים הללו פותחות מדינות אירופיות רבות את שעריהן לקלוט פליטים אוקראינים. כמובן לא בגלל "המוסר היהודי" אלא בזכות ערכים כלל אנושיים. לו אלו היו הנימוקים היחידים בפי תומכי הקליטה ההמונית של אוקראינים בארץ – אסור היה להם לעסוק בשאלה "כמה?", כי למוסר וללקחי השואה אסור שיהיה מדד כמותי. אבל הם מנסים להרגיע ולהבטיח שלא רבים יבואו. ואם יבואו – יעזבו מיד כשתסתיים המלחמה, והם גם מתכנתי מחשבים מצוינים ויפרו את הכלכלה שלנו. והנימוקים האלה מקלקלים קצת את טוהר "מוסר היהדות" ולקחי השואה. אבל שני הנימוקים הללו רעועים.
אין שום דבר יהודי ייחודי בקליטת פליטים. הטוענים כך אומרים זאת מתוך עיוות ברור של הכתובים. "ואהבת לרעך כמוך" הם מצטטים באוזנינו מצוות "עשה" מן התורה, ומתעלמים, מתוך בורות או מטעמי נוחות, מחלקו הראשון של הפסוק: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך". המצווה "היהודית" הזאת מתייחסת לבני עמנו. רק בתקופות מאוחרות יותר, ב"ספר טוביה", או בכתבי פילון האלכסנדרוני (והיו מי שראו בו בכלל אחד מ"אבות הכנסייה") הוחלו דבריו של הלל הזקן, "מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך", על כלל בני האדם. אבל גדולי ישראל ובהם ר' עקיבא והרמב"ם – צמצמו אותו ליהודים. והליצנים פירשו – ואהבת לרעך כמוך – בדיוק כמו שהוא אוהב אותך...
הנצרות, שביקשה להשתחרר מכבלי היהדות שהיא דת ולאום בכפיפה אחת, הרחיבה את הכלל לכלל בני האדם. בכמה מן האוונגליונים אפילו כללו אותו בגרסה המקוצרת של עשרת הדיברות, ותרגמו "רעך" ל"שכנך". אז אם יש כאן כלל מוסרי ברור ומחייב – הוא נוצרי, לא יהודי. וההיסטוריה הטבולה בדם של הנצרות מעידה שהנוצרים לא ממש הקפידו במצווה הזאת שקיבלו עליהם. לא במלחמות הדת המדממות בין קתולים לפרוטסטנטים, ודאי לא באלפיים שנות רדיפות שרדפו נוצרים את היהודים בשם דת האהבה שלהם.
יש המרחיבים את מוסר היהדות וטוענים כי כשם שאנחנו מצווים לאהוב את הגר - כך אנו מצווים לפתוח את שערינו בפני הפליטים המידפקים על שערינו. שוב מדובר כאן בעיוות של היהדות לצרכים כלל אנושיים אקטואליים. הגר שאותו אנו מצווים בתורה לאהוב, הוא מי שקיבל עליו את היהדות והתגייר או גם מי שרק מתגורר בקרבנו, כפי שבני ישראל התגוררו במצרים. לכל היותר נובע מכאן שאם כבר מתגוררים בקרבנו אוקראינים (רבים מ־20 אלף האוקראינים השוהים בארץ הם שוהים בלתי חוקיים) – אין לגרש אותם בשעה זו, עד שתסתיים המלחמה בארצם. וכך אכן קבעה השרה שקד כשהכריזה על "מדיניות הקליטה" לאוקראינים. לא לגרש את השב"חים בשעה זו, ולהוסיף עליהם עוד 5,000.
לעומת כל אלו – יש במקורותינו הנחיות מפורטות איך לנהוג בנוכרים. לא "רעך" ולא "גר" אלא סתם "נוכרי אשר יבוא מארץ רחוקה". אני מניח שהקוראים ממש אינם מבקשים להתעמק בכללים אלו. ודאי לא כשהם מבקשים לפתוח את לבם בפני האוקראינים. על כל פנים, כל מי שמבקש להביאם ארצה מתבקש להניח ל"מוסר היהדות", ולחפש נימוקים אחרים.
אבל אם השימוש ב"מוסר היהדות" הוא סתם נימוק חלול – השימוש ב"לקחי השואה" הוא עיוות זדוני. אמת נכון. היהודים נרדפו ונרצחו ומדינות "העולם הנאור" נעלו את שעריהן. בריטניה נעלה גם את שערי הארץ בפני אלו שהצליחו להימלט מהמלכודת הגרמנית. אבל הלקח מכל זה לא היה, ואסור שיהיה, שעלינו להקים כאן מדינת מקלט לפליטים. יש מיליוני פליטים בעולם. למה רק אוקראינים? כי למלחמה בלב אירופה יש יחסי ציבור טובים יותר מאלו שבאפריקה? ישראל קמה כמדינה יהודית - ליהודים. זה לקח השואה למי שלא היו ציונים עוד קודם. צה"ל חזק הוא לקח השואה. גם קמ"ג בדימונה. כל הטוען שהפיכת ישראל למדינת מקלט לפליטי כל העולם באשר הם היא הלקח שעלינו להפיק מהשואה – מעוות את המשמעות האחת של ההשמדה.
יש ודאי יהודים רבים שנחמץ לבם למראות המלחמה באוקראינה. הם בני אדם טובים ורוצים לעזור לקורבנות. אבל למובילי מסע התעמולה "לפתוח את השערים" יש גם מניעים אחרים. "הארץ" מוביל את מסע המלחמה נגד כל מי שמבקש לצמצם את גל ההגירה האוקראיני ארצה. ואין כאן שום חידוש. השמאל הישראלי הקיצוני תובע כבר שנים לקלוט כאן פליטים מסוריה, מסתננים מאפריקה, מבקשי מקלט מאפגניסטן. מאות אלפי ערבים (ובעיקר ערביות) מעזה ומיו"ש הדורשים להתאזרח בישראל בתמיכת השמאל הישראלי, כאילו זה באמת "איחוד משפחות" ולא מהלך ליישום "תביעת השיבה" של הפליטים הערבים מימי מלחמת העצמאות. וכל מי שמצביע על בעיה ביטחונית ודמוגרפית מואשם מיד בגזענות.
לו בידיהם היה הדבר, היו מתאזרחים בישראל מאות אלפי אפריקאים, רבבות סורים, מאות אפגנים ומאות אלפי עזתיות או בנות רמאללה שחשקה נפשן בבדואי־אציל־בן־המדבר או בסתם ערבי עשיר הרוצה להוסיף אישה שלישית או רביעית לביתו. ועכשיו – אוקראינה. מי שיבוא. כמה שיבואו. כי ככה זה יהדות. ובגלל השואה.
השמאל הישראלי נאבק כבר שנים רבות נגד מה שהוא תופס כ"כפייה דתית". אין הם רוצים שילדיהם ילמדו תנ"ך או את סידור התפילה, כי זו "הדתה". הם רוצים תחבורה ציבורית ועסקים פתוחים בשבת, נישואים אזרחיים, הכרה ביהודי לכל מי "שרואה עצמו כיהודי". חמץ בפסח במחנות צה"ל ובבתי חולים. בשם הליברליזם וזכויות האדם הם נלחמים בדמותה היהודית של מדינת ישראל, ומבקשים למחוק אותה. רובם אומנם עוד רוצים רוב יהודי, כדי לא להפוך בארץ למיעוט נרדף. אבל הם חוששים מרוב דתי־חרדי הצפוי בעוד דור או שניים. ולכן הם מבקשים להוסיף עוד "אחרים". בני אריתריאה או פליטי פלך חמלניצקי. העיקר לדלל את "היהדות" של המדינה.
ב־1985 פרסם גרשום שוקן, העורך והמו"ל של "הארץ", מאמר בשם "קללת עזרא" ובו הוא קורא במפורש לנישואי תערובת בין יהודים וערבים. בנו עמוס שב והדפיס את המאמר ב־2010. כי להבנתו זה חשוב ואקטואלי. האנשים הללו מבקשים למחוק את היהדות גם כדת וגם כלאום. ליצור כאן ערב רב של מדינת מהגרים. כמו ארה"ב. אבל הם רק מבטאים בגלוי מה שלרבים אחרים בשמאל הוא אולי תת־מודע. צריך להביא לישראל הרבה גויים כדי לדלל את היהודים והיהדות. מותר אפילו לנמק זאת בשם "מוסר היהדות". המטרה מקדשת את האמצעים.