פשעי המלחמה שמבצעת רוסיה באוקראינה הם מבחן לערכי הדת היהודית והיהדות - לא למדינת ישראל. מדינה מונהגת על ידי ממשל ועל ידי פוליטיקאים שמתחלפים. ערכים הם נצחיים ופירושם: מוסר, אנושיות,  אהבת הזולת, עזרה לנצרך. שרת הפנים איילת שקד תקפה את שר התפוצות נחמן שי על ביקורתו נגד מדיניות הפליטים שלה והטיחה בו ש"הוא מוציא  דיבה רעה על מדינת ישראל". היא טועה ומטעה. זאת טעות ומשגה שעשו ועושים פרשנים וכותבים  בביקורתם על מדיניותה.

יותר, הרבה יותר משנחשפה ישראל לגנאי כישות מדינית בהתנהלות המבישה כלפי פליטי החרב מאוקראינה - ערכי דת ישראל והיהדות הם שהושפלו ונרמסו. בשיקולים, בחישובים, בהסברים ששיווקה שקד למדיניותה היא הוציאה שם רע לערכי היהדות וחשפה לביזוי את עקרונות המוסר והאנושות על יד מדיניות הקליטה של ניצולי פצצות המצרר הרוסיות שהגיעו ארצה.

שקד תיקנה ושיפרה את מתווה הקליטה. מבחינה היסטורית מאוחר מדי. בהתעלמות מערכי היהדות  איילת שקד לא אשמה. לא לגמרי. היא לא לבדה. תהליך הזלזול והכרסום בערכי המוסר והאנושיות המעוגנים ומונצחים בדת ישראל וביהדות מתנהל זה שנים ובא לידי ביטוי בתחומים שונים בחברה הישראלית. לא תמיד באופן ישיר ולעתים אפילו בלי משים ובלי שהמעורבים בתהליך הבינו והפנימו את משמעות וההשפעה ההרסנית של מעורבותם על מעמדם של ערכי היהדות.  

ברשתות החברתיות, באתרי החדשות, במאמרי דעה כותבים מתלוננים, רוגזים, זועמים כל מה שנראה להם נוכחות פעילה, תובענית ומעצבנת של מנהגים דתיים, של צווים ואיסורים שמקורם בתורה ובדת, שלדעתם חודרים לחיי היומיום שלהם, משבשים את אורח חייהם ומפריעים להם ליהנות ממנעמי החיים. השם, התואר של יעד הזעם הוא "הדתה". המאבק הוא, חילוניות נגד הדתה.

עקרונית, הזעם צודק, המאבק מוצדק. חילוניים, במיוחד אלה מהם שאינם מאמינים באלוהים, אינם רוצים ואינם מוכנים לציית למנהגים, נוהגים שמקורם בתורה ובדת, שמטילים עליהם מגבלות או תנאים בחיי היומיום.  

זה נכון וראוי מצדם כל זמן שסירובם  להיחשף מעשית  למנהגים דתיים ושאיפתם לחיים חופשיים ממגבלות שמנהגים אלה כופים על האדם באים לידי ביטוי בחייהם הפרטיים, בתחומי המשפחה, או בהתנהלות אישית. כשההתקוממות  המובנת וההגיונית נגד  המגבלות והדרישות שמנהגים ונוהגים דתיים כופים על לא-מאמינים פורצת גבול ומפגינה נוכחות פעילה בפרהסיה ובתחום הציבורי, לחילוניות נגד הדתה יש מחיר. הוא בא לידי ביטוי מביש ומרגיז במדיניות הכושלת כלפי פליטי החרב מאוקראינה שביקשו מקלט בישראל.

הפגנה מול ביתה של איילת שקד, נגד גירוש פליטים אוקראינים (צילום: ללא קרדיט)
הפגנה מול ביתה של איילת שקד, נגד גירוש פליטים אוקראינים (צילום: ללא קרדיט)

     
יש הבדל מהותי בין אכילת חמץ בפסח בבית, לבין היתר לאכול חמץ בפסח בבסיס צבאי של צה"ל. (גם ואולי במיוחד בעקבות הגושפנקה המשפטית שנתנה להיתר לחמץ  בפסח בבסיסי צה"ל נשיאת בית  המשפט העליון אסתר חיות). יש שוני בין הורים שמחליטים שלא למול את בניהם לבין פעילות נגד מילה שנעשית באופן מאורגן ובפרהסיה. יש חילוק  בין יהודי, אזרח פרטי שנוסע בשבת במכונית לבין הנהגת תחבורה ציבורית בשבת. 

בתחום הפרטי, האישי והאינטימי - חילוניות למי שאיננו מאמין באלוהים היא מובנת וטבעית. בתחום הציבורי והממלכתי אי דתיות, העדר הצהרתי, מופגן ומתריס מביטויי מסורת ודת,  מערערים ורומסים ערכים כמו מוסר, אנושיות ואהבת אדם. גם אם זה  נעשה בלי כונה ונגרם באופן עקיף ובלתי מודע. בלי זדון, בלי מזיד המאבק התקשורתי נגד הדתה, ערער אנושות  את המוסר, האנושיות, הדאגה והסיוע לנצרך שהם מאישיות היהדות. ביחסה לפליטים מאוקראינה, יהודים ולא יהודים, איילת שקד פעלה באוירה שמלכתחילה נעדרת וחסרה את גורם ונוכחות של מוסר ואנושיות.
       
חילוניות איננה תופעה חדשה. עוינות לגילויי הדתה לא נולדה אתמול.  בימי בית שני היו צדוקים שפסלו פירושים לתורה שנתנו הפרושים. במאה ה-8 פעלה כת יהודית, קראים, שכפרו בתורה שבעל פה. תנועת ההשכלה באירופה דגלה בחילוניות ופעלה להפצתה. ההבדל הוא, שההתנגדות למנהגים ולהדתה בעבר היתה מבוססת בעיקר על למדנות, ידע וידענות. המתנגדים היו מה שקראו פעם אפיקורסים. הם למדו ושנו אבל לא אהבו את מה שלמדו.

החילוניות בימינו מבטאת שאיפה, השתוקקות לחיים נוחים, למנעמי החיים, למותרות. היום אין אפיקורסים. יש בורים ועמי הארצות. העוינות לגילויי הדתה היא בעיקרה התרסה, מחאה. בעקיפין, בלי משים ובלי כונה רעה היא פגעה, ערערה וזעזעה ערכי יהדות יסודיים. התוצאה הבלתי נמנעת נתגלתה במלוא מערומיה במדיניות של ישראל והתנהלותה מול וכלפי פליטי החרב של פשעי מלחמה של רוסיה.