מלחמת הדמים המתנהלת בין רוסיה ואוקראינה זה השבוע הרביעי מדאיגה את העולם כולו, מעוררת אמוציות, רגשות הזדהות עם העם האוקראיני וחלחלה למראה הזוועות המשתקפות מבעד למסכי הטלוויזיה. השאלה המנקרת בלב כל: האם תושג שביתת נשק, או שמא המלחמה תחריף, תוסיף לזרוע מוות והרס, ואפילו תידרדר למלחמת עולם שלישית? שליט אחד, בעל פני ספינקס, מסובב את כל העולם על האצבע שלו. נים אחד בפניו לא זע למראה החורבן שהוא ממיט על מדינה שכנה ולמשמע מספר החללים – רבים מהם אזרחים פשוטים, נשים, זקנים וטף – והפליטים הבורחים בעור שיניהם.

מודאגות במיוחד הן המדינות שגבול להן משותף עם רוסיה – ליטא, לטביה, אסטוניה, מולדובה, וגם פולין. האם באותן תואנות שבהן פלש לאוקראינה יפלוש הצבא האדום שופך הדמים גם אליהן, אלו שהיו עד שנות ה־90 חלק מהאימפריה הסובייטית? ביולי 1940, כשנכנסו הרוסים ללטביה, כתב יהודי לטבי מפוחד לקרוביו בחו”ל: “אתם יודעים שיש אצלנו אורחים, חוץ מזה הכל אצלנו בסדר”. כעבור שנה הגיעו ללטביה “אורחים” אחרים – הגרמנים הנאצים. אכן, לא נעים שיש לך שכן כזה, שמבקש כעבור 82 שנה שוב “להתארח” אצל שכנותיו, מוכן בכל מחיר להגשים את שאיפותיו האימפריאליות.

הידיעות המעודדות המגיעות מזירות הלחימה הן שצבא רוסיה מדשדש בבוץ, מתקשה להשיג את יעדיו. החשבון שנעשה בקרמלין מתגלה ככוזב. יש ברוסיה כבר מי שמשלמים את מחיר הכישלון המסתמן. גוברות רוחות הביקורת על השלטון, ויחד עם זה מתהדקת היד על המפגינים ועל המבקרים, חופש המידע והביטוי נחסם, רוסיה חוזרת לימיה האפלים דמויי השלטון הקומוניסטי. מנגד, האוקראינים נלחמים בעוז, ובתוך כך מחזקים את זהותם הלאומית, מגבשים נרטיב של גבורה.

כבכל מדינה מערבית גם אנחנו מודאגים מהמשך המלחמה, אך גם משום שבאוקראינה מתגוררים המוני יהודים, המבקשים עתה להימלט ולהגיע למדינת היהודים, מה שלא עשו בימים כתקנם. הן זוהי מהות העלייה מאז ומתמיד – יותר משמניעיה ציוניים, עילתה היא רדיפות, אנטישמיות, חוסר ביטחון, סכנת חיים. בכל הקשור להצלת יהודים ולעלייה – הדבר מובן, ולשם כך אכן נעשה כל מאמץ. אנחנו למודי מלחמות. שוב ושוב מותקפים, עומדים לרוב לבדנו במערכה, והעולם בחלקו הגדול אדיש.

והנה מתנהלת מלחמה רחוקה מגבולנו. אז מדוע אנו תוחבים אפנו הקטן בין שני הנצים הגדולים? החיים בישראל – מקום תשיעי במדד האושר העולמי - נמשכים כסדרם, מודאגים רק מהזן החדש של הקורונה, זועמים על האמרת המחירים, ועל התור המשתרך בדרך לחיים הטובים בחופי סיני. שם בכפור האוקראיני ותחת מטחי ההפגזות מתים ונמלטים, וכאן לשם שינוי נהנים מהשקט.

החשש שמא המלחמה תגלוש למלחמת עולם אינו מופרך כל כך. לעומת זאת, מופרכים לחלוטין ניסיונות שעושים חוגי שמאל אצלנו להשוואה בין אוקראינה ליהודה ושומרון. כמו שהרוסים רוצים “לשחרר” את אוקראינה, אומרים המה, כך ישראל “שחררה” את הגדה המערבית. כמו שהרוסים מדכאים את האוקראינים, כך ישראל מדכאת את הפלסטינים. מחר, יום שלישי, ייערך בתל אביב כנס שכותרתו: “בין קייב לרמאללה”. על מה ידונו בו? על “הלקחים מהמלחמה באוקראינה לסכסוך הישראלי־פלסטיני”.

כאילו הרוסים רק מחקים את מעשי ישראל האימפריאלית, ר”ל, ביהודה ושומרון. אלא שרוסיה - הגדולה בשטחה במדינות תבל - רוצה לספח לעצמה עוד טריטוריה ענקית, בעוד שישראל יודעת שוויתור על הגדה, שממנה נפתחה תוקפנות נגדה, יסכן את עצם קיומה. לשר נחמן שי, שנוטל חלק משום מה בכנס ההזוי הזה, נזכיר: אנחנו איננו אורחים ביהודה ושומרון. לא זאת אף זאת: הפרשן הראשי של ערוץ 12, אמנון אברמוביץ’, שניתן לו חופש אמירה פוליטית מוטית, שוב ושוב חוזר על אמירתו הדמגוגית, שאלה בתוכנו שמתנגדים לקליטת פליטים לא יהודים מאוקראינה, ששים לספח שלושה מיליון ערבים ולסכן בכך את ישראל כמדינה יהודית.

ישראל מתנהגת ככל המדינות, שלהן אין גבול עם אוקראינה, במה שנוגע לקליטת הפליטים האומללים. מושיטה סיוע הומניטרי ומורלי לאוקראינים הנסים מערבה, ועל כך יש לברך. אנחנו מעורבים גם בדיווח התקשורתי הנרחב (היש עוד עיתונאי ישראלי שלא עשה סיבוב בגבול אוקראינה־פולין?), וגם בפעילות מדינית, תוך אשליה שמעורבותנו תביא לעצירת הכיבוש הרוסי (והעיקר שבנט יכול לסמן לעצמו וי). ויש עיתונאי פלסטיני שמספק עילה אנטישמית לפלישה הרוסית: “יהודים החלו להגר לאוקראינה כחלק מתוכניתם להפוך אותה למקום קדוש. הדבר עורר את חששו של פוטין אשר מודע לסכנות האומה היהודית ופועל למנוע ממנה לפגוע ברוסיה”.

הרוסים אינם מתכוונים להיות אורח לרגע באוקראינה. נראה שהבוץ והנחישות של האוקראינים יעצרו בעדם, כשם שהרוסים עצמם הדפו את הפולשים הנאצים לפני כ־80 שנה.