שלהי החודש הנוכחי עלולים לזמן פורענות, כאשר העולם האסלאמי יחל בצום הרמדאן וערביי ישראל יציינו 46 שנה ל”יום האדמה”. צום הרמדאן הנמשך חודש ימים, מעלות החמה ועד צאתה, מדי יום, הוא אירוע דתי, שמגביר את תחושת הלאומנות בקרב המוסלמים באשר הם. “יום האדמה” הוא אירוע מחאה “פרטי” של ערביי ישראל. בעקבות הפקעת קרקעות בגליל ב־1976 פרצו מהומות רבתי בכל כפרי הגליל, ותוצאתן - שישה קורבנות. מאז נוהגים ערביי ישראל לציין יום זה כל שנה בתהלוכות, בהנפת דגלי פלסטין ובעצרות הסתה. צריך לומר ביושר: מיעוט מקרב ערביי ישראל נוטל חלק ממשי בציון היום הזה. זהו מיעוט שהוא לרוב מיליטנטי, קיצוני ומתלהם בקלות.

30 במרץ ו־1 באפריל הם מועדים שכוחות הביטחון, יש לקוות, ערוכים לקראתם, למקרה ששוב יגלשו בהם הצמים והמפגינים אל מעבר לגבולות המותר. שני ימים שיהיו מעין קדימון לחודש מאי, אשר אשתקד פרצו בו מהומות דמים, שהחלו בירושלים ועברו לערים המעורבות, ובמיוחד ללוד ועכו. אשתקד עמדו במבחן יחסי יהודים וערבים במדינה, כאשר כפסע היינו לפני מלחמת אזרחים בין־עדתית. ראינו שנאה יוקדת בעיניים, טרור רצחני, השתוללות בחוצות הערים, הצתת מכוניות, ואת חוסר המענה ההולם של משטרת ישראל.

כל אלה הם סיבה מספקת לדאגה, לקראת הצפוי בסוף חודש זה. האם יגלשו התהלוכות למהומות שיצריכו יד ברזל לבלימתן? האם יזרקו אבנים ולפידי אש על בתים של יהודים? האם ישתמשו בלי מגבלה בנשק חם? תשאלו את תושבי לוד, והם יגידו שהדאגה בקרבם גוברת. יש שיאמרו כי מה שצפוי בעוד כמה ימים יאפיל בחומרתו על ההשתוללות במאי האחרון. לא רק תושבי לוד ועכו. תושבי באר שבע מהלכים בחוצות העיר בחששות, לאחר הטבח המזוויע שביצע סכינאי מחורה השכנה. בדואי ישראלי, מורה, שבהינף סכין ובריצת אמוק רצח ארבעה יהודים.

צריך לומר מיד: גם בני משפחתו, גם בני כפרו של הרוצח, מיהרו להתנער מהמעשה הזוועתי ולהתנצל. האם זו התנצלות כנה או שמא מאולצת? גם וגם. התרשמתי מדברים שפרסם בדף הפייסבוק שלו, רגעים לאחר האסון, אחד בשם איסמעיל אלעוקה: “בשמי ובשם הרוב השפוי, כלל אזרחי המדינה הבדואים, מגנה את הפיגוע הרצחני הנפשע והנבזי בכל תוקף שקרה היום בבאר שבע שזעזע את כולנו... הוא לא מייצג אותנו הרוב השפוי... אנו מבהירים כי האלימות מנוגדת לערכים הכי בסיסיים שלנו ואינה דרך ארץ. חייבים לשמור על מרקם החיים המשותפים בנגב של יהודים ובדואים כאחד”. הוא ביקש “לא לנצל האירוע הכאוב של אדם בודד להוביל לגל הסתה נגד האוכלוסייה הבדואית בנגב”, וסיים: “אל תכלילו את כל האוכלוסייה, כולנו בנגב כאיש אחד מגנים ומוקיעים כל מעשה אלימות”. ברוח דומה פרסמה הרופאה יסמין אבו־פריחה מאמר שכותרתו “בוכים יחד” וכתבה כי “הנגב האמיתי הוא נגב של שותפות בין יהודים לערבים”.

מילים יפות, אף כנות. השאלה היא אם מר אלעוקה וד”ר אבו־פריחה אכן מייצגים אמיתית את כלל הבדואים? האם הם ערים לתסיסה הלאומנית הרוחשת באוהלי קידר? למה לא הסתייגו ממעשי פשע שמבצעים צעירים בדואים בכבישי הנגב, גניבות ביישובים יהודיים ובשטחי האימונים של צה”ל, זריקות אבנים וכיפוף עמודי חשמל? ואין לתלות זאת רק ב”אפליה”, כביכול, או בקיפוחם של הצעירים. הם חשופים להסתה המחלחלת מעבר לגבול, מעזה בעיקר. האם נשמע קול כקולו של אלעוקה כאשר בדואי רצח את חייל צה”ל רון קוקיא לפני יותר מארבע שנים?

מנגד אין להתעלם מכך שצעירים בדואים לא מעטים שירתו ומשרתים בצה”ל, ויש גם ששילמו בחייהם, כמו החייל אימן גדיר, שנפל יחד עם ליאור וישינסקי בציר פילדלפי ב־2004. ואין להתעלם מבדואים רבים בנגב שעובדים בבית החולים הבאר־שבעי, במרכזי הקניות, במערכת החינוך, בבנייה וכו’. ואף על פי כן, כל מי שמכיר את החברה הבדואית בנגב ואת הלכי הרוח השוררים בין האוהלים והפחונים, כמו גם בווילות המפוארות, מזהיר מפני הרוח הלאומנית והרדיקליזציה האסלאמית הפושות בפזורה הבדואית. הן עלולות להתפוצץ לנו בפנים, וביתר שאת.

לא זה אף זה: מדובר גם בצבירת נשק, בזלזול בחוק ובביזוי אנשי החוק. יש חשש אמיתי כי האסון הנורא בשבוע שעבר, מעשה ידי טרוריסט בודד, עלול לחזור על עצמו במופעים מזוויעים נוספים. לצד הגזר - המיליונים שהוענקו למפלגת רע”מ הקואליציונית, שעיקר התמיכה בה הוא מהמגזר הבדואי – נדרשים מקל ונחישות; היערכות המשטרה והשב”כ לקראת הבאות, נכונות להפעיל יד קשה נגד מחוללי פרעות מקרב ערביי ישראל בכלל, והבדואים בנגב בפרט. תירוצים ממשלתיים לאחר מעשה לא יתקבלו.