1. עוד לא עברה שנה מאז החל נפתלי בנט את כהונתו כראש ממשלת ישראל, וכבר היה מי שדאג שלמפגיני הימין הקיצוניים יהיו שלטים שעליהם נכתב "בנט בוגד" והם ינופפו אותם באזור הפיגוע בחדרה.

לא חלפה שעה מהרגע שבו אנשי דאע"ש רצחו שני ישראלים במרכז העיר חדרה ולמקום הגיע מתנשף ומתלהם הח"ככ איתמר בן גביר. כשהדם של הקורבנות והפצועים עדיין חם, נעמד בן גביר בטווח הבל פה מהשר לביטחון הפנים עמר בר־לב והטיח בו האשמות כאילו השר הוא חבר בארגון טרור והיה אחד ממבצעי הפיגוע המתועב.

תזכורת: בן גביר הוא אלוף משנה במילואים, היה מפקד סיירת מטכ"ל, שירת כלוחם נועז שביצע פעולות מוצלחות מעבר לקווי האויב, לחם נגד מחבלים באירועי טרור שהסעירו את המדינה ותחת פיקודו היחידה אף זכתה לצל"ש מהרמטכ"ל.

לעומתו, עמר בר־לב היה מנערי מאיר כהנא, השתתף בפעולות שהוגדרו כלא חוקיות, הוגשו נגדו עשרות כתבי אישום ובחלק מהם הוא הורשע. בסלון ביתו הוא תלה תמונה של הטרוריסט ברוך גולדשטיין, שרצח 29 מתפללים ערבים חפים מפשע ופצע עשרות במערת המכפלה. באופן לא מובן, למרות עברו הפלילי והשתייכותו לארגון טרור, קיבל בר־לב רישיון לשאת נשק ובכל הזדמנות הוא שולף אקדח, מנפנף בו וזוכה עקב כך לתהילה בקרב מעריציו הרבים.

בזירת הפיגוע היו מי שחששו שבר־לב ישלוף אקדח נגד בן גביר. אנשי האבטחה כבר היו בהיכון למקרה שיצטרכו לנטרל את בר־לב. אבל בר־לב לא שלף, גם בן גביר לא. הוא שולף נגד חלשים ונחותים ממנו, בטענה שהיה חשש שהם יפגעו בו. מי שלא הבין שהשורות האחרונות נכתבו בציניות - זו בעיה שלו.

2. לפני כ־20 שנה פלוס ומינוס, הפכה העיר חדרה לזירת פיגועים. טרוריסטים חסרי מצפון ואנושיות ביצעו מעשי טרור אכזריים כדי לפגוע בכמה שיותר נשים, גברים וטף. יהודים וערבים נרצחו באכזריות. באחד המקרים, ב־22 בנובמבר 2000, בשעת אחר הצהריים, החריד פיצוץ עז את חדרה. במרכז העיר, בפינת הרחובות הנשיא ורוטשילד, התפוצצה מכונית מיצובישי כחולה שחנתה ברחוב, בשעה שחלף לידה אוטובוס קו 7 שעשה דרכו מהתחנה המרכזית של העיר לכיוון שכונת אולגה ועליו 30 נוסעים.

מעוצמת הפיצוץ האוטובוס עף מטרים ספורים מהכביש ונעצר בתוך חנות בונז'ור הסמוכה. שני אנשים נרצחו: אדם שנסע באוטובוס ואישה שעמדה על המדרכה. הערכת המשטרה הייתה שאת הפיגוע ביצע ארגון הג'יהאד האסלאמי, וכי מכונית התופת הופעלה בשלט רחוק.

ההדף של הפיצוץ הורגש במרבית בתי העסק ובנייני המגורים באזור. חלונות נופצו, קירות רעדו. ריח עשן נישא באוויר זמן רב אחרי הפיגוע. כוחות משטרה רבים הוזנקו לזירה. תושבים המומים התגודדו סמוך למקום, מביטים בשאריות האוטובוס המפויח, במה שנשאר ממאפיית בונז'ור הפגועה ובמכונית התופת, שכמעט לא נותר ממנה שריד.

לא עבר הרבה זמן עד שהמתהלמים הגיעו ומקהלת "מוות לערבים" פצחה בזמירות הקבועות שלה. קריאות כמו "ברק הביתה" וקללות נוספות נישאו באוויר.

האירוע הזה חרוט בזיכרוני יותר מאירועים אחרים בגלל תמונה. אדם שנכח במקום צילם את האוטובוס ששימש כיעד לפיגוע והעביר אליי את התמונה. באותה תקופה הייתי "טאלנט" של ערוץ הטלוויזיה בריזה. על האוטובוס היה שלט פרסומת גדול שבו הופיעו צביקה הדר, אלי יצפאן ואני עם הסלוגן "רוח חדשה נושבת בטלוויזיה שלך". אף על פי שהאוטובוס נפגע כולו בעקבות הפיצוץ, השלט נשאר שלם.

באותה תקופה נוראה של הפיגועים באינתיפאדה השנייה, נהרג באחד הפיגועים באוטובוס אחר עלם צעיר, שהיה קרוב אליי ממש כבן. אני עצמי ניצלתי מפיגוע במועדון ה"סי פוד מרקט" בתל אביב, שהותקף על ידי מחבלים שירו ופגעו ב־34 אנשים. הייתי גם בטווח יריקה מבית הקפה "אפרופו" בתל אביב כשמטען נפץ התפוצץ בו. אני מתעב את מי שמתייחסים לרצח חפים מפשע כאל מלחמת שחרור לאומי ועוד יותר מתעב את אלו שרוקדים על הדם בעודו חם.

3. יום שלישי "פעמיים כי טוב", שעה שמונה בערב בעיר הקוידש בני ברק "חמש פעמים כי רע" - חמישה בני אדם נרצחים על ידי מחבל שהגיע מהשטחים הכבושים.

פיגוע רודף פיגוע. בבאר שבע בדרום, בחדרה בצפון, בבני ברק במרכז. דם נשפך ברחובות, מפלס החרדה עולה, להיכן יגיע המפגע הבא, מי יהיו הקורבנות הבאים? באזורי הפיגוע צועקים "בנט בוגד", "בנט הביתה". קהל משולהב צועק קריאות עידוד לבן גביר. מקהלת "מוות לערבים" הולכת וגדלה.

רמדאן, פסח ופסחא בפתח, חג שמח זה לא יהיה, המנהיגים המשתתפים בוועידות הפסגה ובפגישות הפסגה ויוצאים בהודעות פסגה, לא משפיעים על הרחוב. על הרחוב משפיעים המסיתים שרוקדים על הדם. מי שהחליט על כך שמשנכנס אדר מרבים בשמחה, פספס השנה. חודש אדר ייזכר כחודש של דם, שכול ודמעות.

4. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי יושב ומהרהר ליד חלון פינת העבודה שלי, עוקב אחרי החתולים בחצר, אחרי הציפורים שעולות על גג המזגן, שם אני מניח להן פרוסות מחלת יום שישי, שגורמות להן לנהל לפעמים קרבות עזים על כל פירור.

לאחרונה הבחנתי שבחלון הבית ממול, מרחק כ־20 מטרים מחלוני, יושב כלב שככל הנראה בעליו הלכו לעיסוקיהם והשאירו אותו לבד. הכלב מביט עליי, אני עליו, שנינו עצובים. את העצב שלו אני רואה בעיניו. אני מניח שהוא מזהה את העצב אצלי. הוא אינו מסיר את מבטו ממני, ואני מהופנט מהמבט העצוב שלו.

מדי פעם הכלב עוזב את החלון. מהמבט שלו אני מבין שהוא אומר: עוד מעט אחזור. כשהוא הולך, אני גם הולך. מכין לי עוד קפה. עורב גדול ששולט בעצים ובאדני החלונות שבטווח הראייה שלי, נוחת על המזגן, חוטף רבע חלה ונעלם. הדרורים והיונים מלקטים שאריות של פירורים. מיינה צהובת מקור נוחתת לידם ומגרשת אותם, מחסלת בזריזות את שאריות החלה.

כלב בחלון (צילום: נתן זהבי)כלב בחלון (צילום: נתן זהבי)


הכלב העצוב חוזר, ואנחנו שוב מחליפים מבטים. מהסלון אני שומע את הדיווחים שבוקעים מהטלוויזיה. אני שומע בלי לראות את הקריאות נגד נפתלי בנט ויאיר לפיד. "נוכלים", קוראים להם. "בוגדים". זה מצמרר. בפייסבוק אני רואה תמונה מחדרה, שבה עומדים אזרחים עם שלט "בנט בוגד". אני נזכר בשלטים דומים נגד יצחק רבין לפני הרצח.

ביום השנה התשיעי לרצח רבין עשיתי סרט דוקומנטרי שקראתי לו "מכתב אישום". חלק מאלו שהסיתו נגדו אז והפגינו נגדו בכל מקום שאליו הגיע, ממשיכים היום להפגין. הפעם נגד בנט ושותפיו לממשלה. אני חוזר לצפות בסרט ומתחלחל מפחד ומדאגה.

לפני שנתיים שלח לי אלמוני פקס ובו השיר הבא:

ביבי מלך, ביבי מלאך
ביבי אדם יקר כל כך
ביבי צדיק, נתניהו חסיד
רק מילים טובות עליו להגיד
ביבי שליח, ביבי משיח
ביבי את כל הצרות יבריח
ביבי אלוף, ביבי גיבור
ביבי לקורונה יביא מזור
הבנת זהבי? ביבי מלך ואתה יכול לחפש לך מדינה אחרת.

הבנתי, אני מתחיל לחפש.