אם יש לקח חשוב וחיוני שחייבים ללמוד מסערת עידית סילמן הוא שילובו, והצבתו במקום מרכזי בסדר העדיפויות של מדינת ישראל, את היעד של הפרדת הדת מהפוליטיקה. הפרדת הדת מהמדינה היא מטרה מסובכת, מורכבת, לא כל כך מעשית. בידול ערכי הדת והיהדות מהזירה הפוליטית-מפלגתית היא גם כן מטלה לא פשוטה וקלה. כצעד ראשון, חשוב להחדיר את המשימה הזאת לשיח הציבורי בישראל, להפוך אותה לנושא מדובר, פולמוסי, נידון באמצעי התקשורת. ניסוח שיעניק לנושא הזה אופי פרקטי ונגיש הוא, הרחקת הדת ובידודה מפוליטיקאים, מחברי כנסת, מעסקנים מפלגתיים – במיוחד ובעיקר החרדיים והדתיים בהם.

איסור חמץ בפסח הוא מהאיסורים החמורים, הגורפים והנוקשים בדת היהודית. "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (ספר שמות יב', טו). איסור שנאמר עליו "ולא יראה", "לא ימצא". על איסור זה נכתב, הוסבר, ונומק במקורות. מה שחברת הכנסת עידית סילמן גרמה בצעד הפרישה מהקואליציה, בנימוק של היתר להכניס חמץ לבתי חולים, הוא חילול האיסור המקודש הזה, רוקנה אותו מכל משמעות דתית, ניתקה אותו ממובנו הרוחני מהקשרו לחג מרכזי כמו פסח. היא הפכה הפכה ציווי תורתי לגורם פוליטי, למנוף מפלגתי.

אפשר להאמין לסילמן שהכנסת חמץ בפסח לבתי חולים מצער אותה. האם הצער הזה הביא אותה לומר פרק תהלים? ספק רב. הצער הזה משמש לה כערובה שתקבל מקום בטוח ברשימת הליכוד לכנסת הבאה. עידית סילמן לא חטאה באופורטוניזם, גם לא בכלנתריזם. לרמיסת ערך דתי, להשפלת היהדות יש שם אחד – חילול השם.

היא לא הראשונה ולא היחידה. הדת, מצוותיה וערכיה הפכו זה כבר למשחקים, לתעלולים, נכלוליות, לנשק לסחיטת רווחים פוליטיים, לשריון אינטרסים אישיים. לא פחות חמור, לחשיפה ולפרסום תקשורתי. הדת הפכה שטח הפקר. כל צרוע וכל זב הפכו למגיני הדת. יצור חולני, גזעני, מסית ומדיח, כמו חבר כנסת איתמר בן גביר מזוהה כדוברה של דת ישראל. כשהוא עולה להר הבית הוא מחלל, משפיל ורומס ברגל גאוה מקום קדוש ומקודש. כשחבר הכנסת בצלאל סמורטיץ', עמיתו הנאמן של בן גביר,  מגנה, תוקף ומשתלח בכל מי שמגלה זלזול בדת, האופן וההתבטאויות שסמוטריץ' משתמש בהן חושפים אותו כמי שמבזה ומשפיל את הדת.

חבר הכנסת איתמר בן גביר (צילום: מרק ישראל סלם)חבר הכנסת איתמר בן גביר (צילום: מרק ישראל סלם)

מי שאשמים בהדרדרות הדת והיהדות למצב של נכס פוליטי, לרכוש וקניין בעל ערך אינטרסנטי, שפתוח למשא ומתן, לסחטנות, לסחר-מכר, לנכלוליות הם שלושה פוליטיקאים חרדים, ותיקים, ראשי המפלגות החרדיות. אריה דרעי ראש מפלגת ש"ס, משה גפני מנהיג 'דגל תורה' ולאחרונה נבחר למספר אחת כמנהיג 'יהדות התורה' ויעקב ליצמן ראש אגודת ישראל. דרעי וליצמן, שהסתבכו עם החוק, פרשו מחברותם בכנסת ונטשו את מעמדם כמנהיגי מפלגותיהם. פרישה מאולצת זאת לא מאפילה, לא מעמעמת כהוא זה את העובדה שהשניים, יחד עם עמיתם משה גפני, הוכיחו בעשרות שנות כהונותיהם כשרים וחברי כנסת, כשרון מיוחד, מיומנות ויכולות מעוררות השתאות בהפיכת התורה, ניצול הדת ועושק ערכי היהדות -שהם מתיימרים לייצג- למניעים, מנוף וגורם לקידום וביצור מעמדם הפוליטי, הבטחת כהונותיהם, ושמירת אינטרסים אישיים.

בלשון המקורות ההגדרה להתנהלותם היא, הפיכת התורה קרדום לחפור בו. העונש שהמקורות משיטים על חטא זה, חמור ביותר.

בישיבה סגורה של עסקנים חרדיים בכירים, מהם ותיקים באגודת ישראל, שהתקיימה לא מכבר בירושלים, נשמעו טענות קשות וזועמות נגד משה גפני ויעקב ליצמן. הם הואשמו במיוחד כמי שבהתנהלותם הפוליטית, בתמיכה האובססיבית שלהם בנתניהו כראש ממשלה, הרסו והשפילו את מעמדה של השבת בישראל. "הם הפקירו את כבוד השבת וקדושתה. הפכו את השבת סיבה וגורם לוויתורים ופשרות", סיפר אחד ממשתתפי הישיבה.

איך מפרידים בין דת וערכי היהדות לבין פוליטיקה ואינטרסים מפלגתיים? שאלה לא פשוטה. אבל בהחלט ראויה לדיון. נאמר מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו. הפוליטיקאים החרדים מוכיחים את האמת באימרה הזאת. עם זאת, הפסוק הזה צופן בחובו פתרון. גם הבונים, המשקמים והמבטיחים את כבוד הדת והיהדות יכולים וצריכים לצאת מבפנים, מקרב מיגזר החרדים והחסידים. יש במיגזר הזה פוטנציאל גדול ועשיר של כוחות צעירים, של אברכים מוכשרים, בעלי יכולות לשירות ציבורי. צריכים לדחוף אותם קדימה, לחזית הקידמית של הפוליטיקה תוך שמירה על כבוד הדת והיהדות.