משהו: בשביל להסתכל לצד השני כאשר קורה עוול, ולהגיד אחר כך: "לא ראיתי", צריך קודם לדעת לאן לא להסתכל.

מרבה נכסים מרבה ניקיונות
כשחושבים לקראת הפסח על כל היהודים בעולם ובארץ המנקים את הבתים בעבודת פרך במטרה להגיע לבית טהור מחמץ, כדאי לזכור שבדורות הקודמים הבית של רוב היהודים היה חדר אחד, ומי שהיו לו יותר חדרים, היו לו גם הרבה משרתים.

חג שמח ושבת שלום.

קטניות כסמל לפירוד בעם
אני יודע שיש רבנים אשכנזים, ואף ספרדים, האוסרים לאכול קטניות בפסח.

והאחדות בעם, מה עליה? חלוקה בין ספרדים לאשכנזים נעלמה מכל המקומות, לפחות ניתן להאמין שאנחנו הספרדים לא מפלים אשכנזים בלי סיבה ובלי קריטריונים. כור ההיתוך הצליח ונמחקו ההבדלים שהם טומאת הגלות. אני לא רשאי להתרברב כמי שמתפלל יום־יום במניין, אני חי חיים חילוניים מאוד, בכל זאת, ביום שישי אנחנו עורכים קידוש מדולל, ובכל פעם שהבנים והנכדים רוצים לברך, הם רואים חצאי משפטים ולידם כתוב: אשכנזי. כתוב ממש ככה בתוך ספר תפילות עם ישראל.

החלוקה בעם נמצאת עכשיו רק במקום אחד: בבתי הכנסת ובמנהגי הדת. לא טוב. אסור שתהיה התורה כשתי תורות. לכן אנא בטלו את מנהג איסור אכילת קטניות. שלא נראה עוד על מוצרים בסופרמרקט כיתוב: "כשר לפסח לאוכלי קטניות". או כיתוב גרוע אפילו יותר: "כשר לפסח ללא חשש קטניות". ככה נראים פירוד וקרע בעם, שחור על גבי תווית.

יש אפילו שאלה לאיזו עדה מותר להרטיב את המצה. האם אנחנו שסועים בין מרטיביסטים ליבשושיסטים?
ואיך נקרא לאוכלי קטניות לעומת אלה שאוכלים רק מה שאין בו חשש קטניות? קִיטְניתיסטים? ולעומתם חששיסטים?

כדי להבין מה נכון, הרשו לי לצטט רב חשוב שחי בטולדו בספרד עד שנת 1350. שמו רבנו ירוחם בן משולם, וככה הוא כתב לפני כ־650 שנה בעברית ובחדות שמתאימה לבעל טור חריף היום:
"אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח - מנהג שטות הוא, זולתי אם הם עושין להחמיר על עצמן, ולא ידעתי למה".

איך אנחנו נראים
פְיָאמָה נירנשטיין היא אחת העיתונאיות המוכרות ביותר באיטליה. שמאלנית אנטי־ישראלית בצעירותה, שהתפכחה וכותבת מאז ללא הרף בעד ישראל. יש לה בלוג, ובו היא תיארה באיטלקית, לאיטלקים, את הפיגוע של יום חמישי שעבר בדיזנגוף בקטע שמתחיל במילים האלה:
"תל אביב היא הדוגמה המוכרת ביותר למאמץ של ישראל להיות מדינה נורמלית, ואפילו יותר מסתם עוד מדינה נורמלית: הדקדוק הפנימי של תל אביב הוא ליברלי ודמוקרטי, במיוחד באזור הפיגוע בדיזנגוף, המלא במסעדות, פיצריות, חנויות, צעירים וצעירות השמחים להיות ביחד סביב כוס בירה בימי חמישי בערב. תנועה. בגדים. אוכל מזדמן. כלבים עם מעיל. הגלידות הענקיות. כל זה פשוט, כל זה נורמלי. זו ישראל כפי שהייתה יכולה להיות אם לא הייתה מוקפת ונרדפת בלהט אידיאולוגי ששונא יהודים ודמוקרטיה מערבית".

היא כתבה יפה. ניתן לכתוב כך על גינוסר, ירושלים, באר שבע, אריאל, קדומים, חומש, כפר סבא ושאר היישובים שתושביהם מוקפים ונרדפים בלהט אידיאולוגי ששונא יהודים ודמוקרטיה מערבית.
 
זהב המצרים
מצאתי והחבאתי בחיי אפיקומנים רבים, אבל יש איזו נקודה בהגדה שמציקה לי בכל חג פסח. אני אוכל לי גפילטע פיש לאוכלי קטניות, מרסק מצות בפי ולוגם מרק עוף עם קניידלך. הכל טוב, חוץ מעניין קטן שקרה בעת יציאת מצרים. עניין לא סגור.

ככה כתוב בפירוש בכתבי קודשנו, בספר שמות, הוא אקסודוס, בפרק י"ב המתאר את הרגעים האחרונים של הסידורים לפני יציאת בני ישראל מבתיהם במצרים. היה להם עוד דבר קטן אחרון אחד שמשה ביקש לעשות לפני הצ'ק אאוט ממצרים: "ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום וינצלו את מצרים". יפה ככה?

תמיד הרגשתי לא כל כך נעים בנושא הזה. אם כי כתוב "וישאלו מִמִּצְרַים", בפתח, ולא מִמִּצְרִים כמו שנהוג לתאר לעצמנו בקוראנו בבושת פנים פסוק זה. זאת אומרת, מהמדינה המצרית הם שאלו. רכוש המדינה הם לקחו. כנראה ממחסנים ממשלתיים שאחראים להנפקת כלי כסף וכלי זהב ושמלות לאירועים מדינתיים. קצין האפסנאות שם היה לארג' עם העברים שבאו לקבל זהב בהשאלה. אולי. בכל זאת לא יפה.

די בפלפוליי. לא אבסס את ניקוי המצפון שלי על פתח. נודה: כן, ניגשנו לשכנים המצרים, ביקשנו כלי כסף וזהב וגם קיבלנו. בלי בעיות. להפך, אמרו לנו: "קחו, למה לא, קחו עוד. הנה פה השארתם גביע מזהב, סליחה, גברת כהן, זה קצת גבוה וקצת כבד, אוריד לך. הנה, קחי, קחי. תחזירי אחר כך".

ועוד באותו לילה גברת כהן וכל בני משפחתה המורחבת מאוד, 600 אלף איש, נעלמו ולא שבו.

אנה נוליך את הבושה?
ככה חשבתי תמיד. לפני כמה שנים היה אפילו מצרי אחד שטען שישראל חייבת למצרים את כל הזהב והכסף האלה. הוא חישב כמה זה עם ריבית והצמדה ל־3,500 שנה. זה יצא סכום עצום שהיה ממוטט את ישראל אם היינו מחזירים.
עד שהשנה הבנתי שהכל בסדר גמור.

נמשיך את הסיפור האמיתי על מה שקרה:
למחרת בבוקר קם אותו מצרי שהשאיל לשכנו העברי את כלי הכסף והזהב, ושם לב שהעברי לא בא להחזיר. ככה גם למחרת, ואחרי הצהריים החלו דאגות. "תגידי, ראית אותם?", הוא שאל את אשתו הראשונה, השנייה ופילגש או שתיים שחיפשו את השמלות שלהן. "לא לא ראינו אותם. הבית שלהם סגור", הייתה התשובה.

"טוב, אנחנו הולכים לדפוק להם בדלת". הלכו, דפקו בדלת. אין תשובה. אחרי זמן מה התבהרה התמונה: הם עזבו ולא יחזרו.

ומה עם כלי הזהב שלנו? שאל את עצמו השכן המצרי ופתאום אורו עיניו: הם השאירו לו את הבית והמגרש. גם את כל הרהיטים. ספות עור תנין.
הנדל"ן שהשארנו עדיף מקערת כסף או מתכשיט זהב 14 קראט. חג שמח ובלי נקיפות מצפון.
 
פינת השלולית
אם צפרדע צמחוני מתחתן עם נסיכה שלא אוכלת קטניות, מה יאכלו הראשנים הנסיכותיים? 