אני לא באמת זוכרת למה חגגנו את ליל הסדר דווקא אצלו, לא היה לו קשר משפחתי קרוב מדי אלינו, הוא היה, אם אני לא טועה, דוד של אשתו של דוד שלי, ייקח לכם שנייה ותבינו עד כמה זה רחוק, ובכל זאת, הודיעה לנו אמי שהשנה אנחנו חוגגים את ליל הסדר אצלו. אבי לא התווכח איתה, אני יודעת שבסתר לבו העדיף לחגוג עם הוריו ואחיו, והאמת? גם אני העדפתי. שם יש כמעט 50 איש, קוראים את כל ההגדה, מתפלפלים בשאלות, חלקן מכשילות, חלקן מצחיקות וחלקן מעבירות מסר שחז"ל ביקשו להעביר.

במשפחה של אמי יש פחות דקדוק בכל הנוגע להגדה. שם מקרצפים את הבית לפני פסח. למען האמת, מתחילים עוד בפורים, קונים את הבשר הכי טוב, ישנם תבשילי חלקי הפנים (טוב נו, תוניס) הכי חריפים והכי טעימים, השולחן מעוצב לעילא ולעילא, אבל מה? ההגדה מגיעה רק עד "שולחן עורך", רוצה לומר, עד האוכל. מיד לאחריו חלק מהדודים שלי מתנפצים על הספה, חלק שוקעים בשיחה על פוליטיקה, והנשים כבר מתקתקות את המטבח לקראת הארוחה של מחר בצהריים. נדיר שמגיעים ל"אחד מי יודע", ואם מגיעים, זה נשאר באחד.

רציתי לחגוג עם משפחתו של אבי. אף על פי שהייתי ילדה אז, המילה הכתובה עניינה אותי כל כך, ומהי ההגדה אם לא סיפור אחד רצוף אירועים דרמטיים ומטלטלים? אבל מכיוון שאת ראש השנה כבר חגגנו איתם, עשה אבי רצון אמי והביע הסכמה. אף אחד לא רטן כל כך, כי כבר ביקרנו פעם אצל הדוד הזה, שהוא בכלל לא דוד, והביקור הזה לא נשכח מזיכרוננו. הוא היה רווק באמצע שנות ה־30 לחייו, אם אני לא טועה, אז, בתור ילדה, גילו, גובהו, נוכחותו, הותירו בי רושם עמוק כזה.

זכרתי שבאחת החופשות בקיץ שלפני כן ישנו אצלו. הוא גר אז בכפר שמריהו, לא ידעתי מה הסטטוס או הצביון של המקום, אבל היו שם הרבה פחות בניינים מאשר היו לנו בשכונה בחולון. אני זוכרת את ריח הכלור כשנכנסנו אליו הביתה, לא היה ניתן לפספס: בריכה ענקית, חצי אולימפית, השתלטה על חלק ניכר מהגינה הענקית שלו, היה מטבח גדול עם כיסאות בר, מערכת קומפקט דיסק משוכללת, עמוד גדול עם המון דיסקים ואפילו פטיפון!

היו מדרגות עץ לכיוון מעלה ומטה. אם בחרתם לעלות, הגעתם להמון חדרי שינה חסרי שימוש ודי משעממים, אבל אם בחרתם את גרם המדרגות המוביל למטה, הגעתם לחדר משחקים ענקי, חצי אולם, מלא מכשירי כושר, כדורים בהמון צבעים, משחקי וידיאו וכל מיני משחקי קופסה שרכש למקרה שאחיינים שלו יבואו לבקר אותו. שם, במרתף הזה, ביליתי את רוב הביקור ההוא.

בערב ליל הסדר של סוף שנות ה־90 נכנסנו כולנו למונית של אבי, רחוצים, מדיפים ריח טוב (חוץ מאמי, שהתעקשה להשתמש בבושם אנג'ל שקנה לה אבי ביום ההולדת. אלוהים, למה זה כל כך רע?) ונסענו לכפר שמריהו. “אמא", שאלתי, “נוכל להיכנס לבריכה?".

“לא, היום זה רק ליל הסדר", ענתה בקצרה, “וגם לא לרדת לקומה למטה, רק אם ירשו לכם", אמרה לי ולאחותי. ידעתי שירשו, אז שתקתי והסתכלתי מבעד לחלון השמאלי. הסתכלתם פעם על המכוניות שעומדות ליד זו שלכם בליל הסדר? תסתכלו! כולנו נראים אותו הדבר, זה מצחיק וגם די מחמם את הלב.

כשהגענו, ראיתי אותו, לא מתביישת לכתוב, בצורה קצת שונה מכפי שנראה לי בקיץ האחרון, אולי סקרנותי הטבעית וגיל 10 שאליו נכנסתי, שנייה לפני הנעורים, עשו את שלהם. הוא בא לקראתנו, גבוה כל כך, לבוש חולצה מכופתרת לבנה וחגורה מוגזמת של מותג מוכר, עד היום אני לא זוכרת של מה, וחיבק את אמי. הדודים שלי כבר התאספו בסלון, שהיה מלא שתייה ואוכל כשר לפסח. אבי זרק איזו בדיחה על זה שהוא לוקח לו את האישה, ונתן לו אגרוף קל בכתף. הדוד שהוא לא דוד צחק, חיבק גם את אבי ומזג לו שיבאס.

אני זוכרת את קריאת ההגדה. שלא כמו במשפחתו של אבי, במשפחתה של אמי נשים כמעט לא הקריאו, לא מתוך שוביניזם או מיזוגיניה, חלילה (למען האמת, במשפחה הזו הנשים הן הקובעות), אלא מתוך זה שמיהרו להגיע אל האמצע ואל האוכל. הכל היה מהיר מדי, לא הספקתי לעקוב, וכששאלה אחותי הקטנה, אז רק בת 8 איפה אנחנו, הצבעתי לה על ההגדה הצבעונית שצבעה והכינה בבית הספר והראיתי לה את משה רבנו: “הנה פה, בדיוק מושים אותו מהיאור".

“בגלל זה קוראים לו משה, נכון?", שאלה בעיניה התמימות. לפני כמה ימים הבטתי עליהן, היום יש לה ילדים, עסקים שהקימה בשתי ידיים ונישואים יציבים, אין כל זכר לתמימות ההיא שכה אהבתי ועליה נדרשתי להגן.

“נכון, כל הכבוד לך!", אמרתי. מיד אחרי שמנינו את מכות מצרים ודודה שלי כמעט בכתה ואמרה “לא עלינו, לא עלינו", עמד הדוד שהוא לא דוד והפסיק את הסדר. אף גבר לא העז להמרות את פיו בשולחן המפואר שאותו, אני מניחה, ערכה האישה מברית המועצות שעמדה ליד השולחן וחיכתה להוראות במשך כל הסדר. “אני שמח שהגעתם", אמר ולא הוסיף. סבי ז"ל מלמל: “תהיה בריא, שהשנה תכיר את אשתך ובשנה הבאה תבוא אלינו, אתה, היא והבטן". כולם צעקו "אמן", והוא נישק את ידו של סבי בכבוד מופגן. אחר כך התיישר, הכניס יד לכיסו, הוציא משם חבילת שטרות כמותה לא ראיתי מעולם, ענקית, כתומה, עם המון 200 שקל, ושאל “מי רוצה את זה?".

אבי הבדחן קפץ בראש כמובן, עשה עצמו כאילו הוא פושט את חולצתו ואמר “יאללה, בוא לחדר נתקתק את זה מהר". כולם צחקו, לא הבנתי את הבדיחה, מפאת גילי אני מניחה, אבל צחקתי גם אני. “החבאתי אפיקומן, פה בבית, מי שמוצא - מקבל את כל החבילה הזו".

לא היה צריך יותר מזה, בתוך רגע קמו כולם, חלק היו מבוסמים מהשיבאס, אנחנו הילדים ראינו בזה משחק, תחרות, ובין הפיכת הכריות, הסדינים ומגירות הסכו"ם עוד השווצנו זה בפני זה בצעצועים שאותם נרכוש בכסף (כל מה שעלה בראשי היה הפרסומות לקודקוד ול"עוד להיט מאילנית" וכל הצעצועים שבהם חשקתי שנים), האישה שעמדה לצד השולחן הלכה אחר כולנו וסידרה את שבלגנו. היה בזה משהו מאחד, מצחיק, ההורים שלי ודודיי הרציניים השתטו כל כך, נדיר היה לראות אותם ככה. בשלב מסוים דודי החזיק את אבי ואמר: “אם אני לא מוצא, גם אתה לא", ושניהם נקרעו מצחוק.

אחרי שעה כולם ישבו מותשים בסלון. לדעתי הם שכחו שאפילו לא אכלנו. “עזוב", אמר לו אחד מהדודים, “אתה משקר לנו, אין שום אפיקומן".
בן דוד שלי, בן גילי, התחיל לבכות, ממש, בדמעות: “רציתי אופניים, זה לא פייר". הדוד שהוא לא דוד נשא אותו בידיו אף על פי שהילד היה גבוה ושמן, שלף 200 שקל מכיסו והניח ביד אמו: “תקני לו אופניים".

אני ואחותי רצינו לבקש גם אבל לא העזנו, חונכנו לשובע, לא לרעב. בסוף, הלכנו אחריו כולם בשיירה. האפיקומן, מצה דחוסה ורטובה, נזרקה בתוך קופסה לקרקעית הבריכה שכל כך אהבתי. “הנה האפיקומן", הוא משה אותה מהמים, וכולנו שתקנו. “מרסל", אמרה לי אחותי, “נכון שעכשיו הוא משה את המצה מהמים, כמו משה?". נצחקתי וחיבקתי אותה.

השבוע נזכרתי במקרה ההוא, של הפסח שנראה כמו גלגול חיים אחר לגמרי, איך כולם התבזו, ויתרו על החג ועל מורשתו, בשביל בצע כסף. בסוף, לפני שהלכנו, הוא הניח לכל אחד כמה שטרות ביד, אף אחד מדודיי לא השפיל את כבודו ולא לקח, או הכל או כלום, אני מניחה.

הדוד הזה, שהוא לא דוד, כבר לא גר שם בכפר שמריהו. היום, כשאני רואה אותו פעם באף פעם באיזה אירוע משפחתי, מבוגר הרבה יותר ושתקן פי כמה, כמו משהו כבה בו, אני מסתכלת בו עד שהוא קולט, מתה ללכת אליו ולהגיד לו שבחג ההוא קצת הבנתי שהחירות שייכת רק לסיפורים, או לאלו עם חבילת השטרות בידם.

אבל אני לעולם לא הולכת, מפחדת שיזכור שבאותו הלילה גנבתי משחק קופסה חדש שהיה שם ונתתי לאחותי כמתנה יומיים אחרי כן.
למה? כי ידעה למה קוראים למשה - משה. 