לא כל כך מגיע לו שאכתוב עליו טור. המילים שלי, גם אם הן שופעות ונובעות, לא צריכות להיות מחולקות בחינם לכל דכפין, אבל משהו בי רוצה לספר דווקא לכם, לא בפייסבוק ולא באף מקום אחר, את הסיפור התמים הזה. כלומר, תמים מצדי, מצדו טרם פענחתי וספק אם אוכל לפענח. לאחר גירושיי גמלה בלבי החלטה לא להיכנס בזמן הקרוב לשום קשר רומנטי, למען האמת גם לא העסקתי בזה את מחשבותיי יותר מדי.

הגרוש שלי היה סוג של החבר הרציני הראשון שלי, כך שלפניו היו כאלו שבאו ונשלחו או באו והלכו, וטוב היה לי, כבר כתבתי פה, החיים שלי בנויים מסיפורים קצרים, מקטעים, וזו הדרך שבה העדפתי ומסתבר שלא חדלתי לחיות. אבל בהיוודע דבר הגירושים שלי לכל עשרות אלפי קוראיי, עוקביי, אלו שמלווים אותי כבר שנים רבות, היו מביניהם אמיצים שניסו לגשש, לבדוק, להזמין לדייט ולבדוק מי זו באמת המרסל הזו שפורשת את חייה ובונה דמויות לפי הלך חייה וחייהם.

קיבלתי הרבה הצעות, לדייטים, לסופ"שים, מתנות וכו'. רובן היו מכבדות מאוד, לא יודעת עד כמה זה נעשה מתוך אבירות או ג'נטלמניות ועד כמה מתוך הפחד שאם יסטו ימינה או שמאלה וינסו לבזות, יקבלו שיימינג שאיתו לא כדאי להתעורר בבוקר.

היו גם כאלו שלא פחדו, כאלו שחיים עדיין את “טייטל" הגרושה של פעם, טרף קל, אישה עצובה, בודדה, שאותם סירסתי ברגע והעפתי למקום שבו הרשעים עומדים, תיבת החסימה.

ואז הוא הגיע, למען האמת, לא הופתעתי. כבר שנים הוא קורא שלי, הרבה פעמים שאל לשלומי, גישש לדבר אמיתותו של אחד מהסיפורים שלי ואפילו סיפר לי שהוא עובד במקומות יפים מעבר לים ושלח לי תמונות, הוא לא שקרן, לפחות לא לגבי העבודה שלו, קיבלתי תמונות של מכוניות מפוארות, יאכטות, מסעדות שוות, כל אלו לא הרשימו אותי, רק דבר אחד צבע אותו באור זוהר יותר משאר ההודעות: שעוד בנישואיי, כשהייתה בתי בת שלושה חודשים והסתגרתי איתה בתוך הממ"ד בשעת שומר החומות, הוא הציע לי לארוז ולבוא איתה ועם בעלי לאחד מבתיו מעבר לים. זו הייתה רגישות אחרת, הערכתי אותה.

נמנעתי מדייטים מאז גירושיי, יצאתי כמה פעמים, היה אומן אחד שאיתו ביליתי קצת, היה מרתק ומצחיק וסקסי נורא, אבל אחרי חודש או קצת יותר, שנינו רווינו ונשארנו חברים טובים.

ח־ב־ר־י־ם ט־ו־ב־י־ם - מה משמעות צירוף המילים הזה בעיניכם? בעיניי הוא בעל ערך. כך היה בדיוק עם האיש ההוא שמעבר לים, באחד מהימים כתב לי שבקרוב הוא מגיע לארץ, נתן לי אופציות לכמה מסעדות טובות ועוד לפני שעניתי בחר לנו אחת. היה זה ערב משגע, הדברים הרבה יותר קלילים כשבאים ללא אף ציפייה, כשידוע שבעוד כמה ימים הוא שב לחייו הצבעוניים ואני לחיי העמוסים (והטובים כל כך, נכון להיום). שתינו יין, אכלנו, צחקנו ואפילו התווכחנו ועירבנו כמה אנשים מהמסעדה, לגבי אירוע היסטורי מסוים ובאיזו שנה התרחש, ניצחתי אותו, ועל כן הוא שילם את החשבון.

סתם נו, גם אם הייתי מפסידה הוא היה משלם. בסוף הערב הוא נשק למצחי כמנהג המלכים והבטתי בעיניו, חום מסוים התפשט בי, ולפני שהוא כילה את כל גופי והדברים שהבטחתי לעצמי, איחלתי ליל מנוחה ויצאתי ממכוניתו. מאז לא חדלנו, בכל בוקר שלח לי שיר שאהב ונענה בשיר שאהבתי, צחקתי עליו והוא עליי, בלילות, שוחחנו ארוכות על כוס יין דרך שיחת וידיאו, הוא בניכר ואני בארץ, וכשהגיע שוב לארץ, היה טוב פי כמה והתנשקנו בלי הפסקה.

נשמע כמו אגדה טובה, נכון? חכו! תוסיפו לזה זרי פרחים בכל שישי, בשמים, שוקולדים, ספר תהילים וכמה מילים יפות על נייר המלוות את כל זה. נו, חזקה ככל שתהיי, לא תיפלי קצת? אז נפלתי, ונפתחתי ובכל פעם ציינתי שיכול להיות שאתעורר בקרוב ושלא ארצה יותר כי אני כזו, וגם הוא אמר שהוא כזה והבטחנו חברות, להישאר תמיד חברים טובים, הרי ככה התחלנו, בערך, לא?

ובערב פסח, הלילה שבו יצאנו מעבדות לחירות, ישבתי ליד השולחן לבושה בשמלה יפה, ולצדי גפן בשמלה לבנה וכיפה שהיא התעקשה לחבוש ולצדה של גפן - אביה, גור. והבטנו זה על זה וחייכנו כל כך, בתנו בינינו, יש משפחה, התרוממות רוח, עיני שנינו עייפות כל כך, שנה קשה עברה עלינו, אבל אם כך אנחנו יוצאים ממצרים הפרטית שלנו, כשהתורה הקדושה הממלמלת “אבא, אמא, אבא, אמא" יושבת בינינו מאושרת, מה יוכל לזה, אמרו לי אתם - מה?

ובסוף הסדר, בשלב הקינוחים של לפני "אחד מי יודע", רציתי לספר את זה לבחור, להראות לו שלא רק הוא גרוש באושר, שמסתבר שאפשר, רציתי להודות לו ששחרר בי משהו, אולי לשאול איך עובר הסדר שלו ואיזה בן מארבעת הבנים הוא קיבל להקריא, אבל לא כתבתי כלום, גם לו יש משפחה, ואת השיחות מוטב להשאיר לאחרי. בבוקר שאחרי קיבלתי הודעה זועפת. הידעתם? לחגוג את הסדר עם הגרוש שלך זה מוקצה, לדבר עליו זה אסור, ואם את לא מציירת אותו כחלש, אין מה לדון בו בכלל, כל מעלה, מוטב שתישאר באפלה.

קראתי את ההודעה כמה פעמים, לא האמנתי לזה, החיוך נמחק לי ולמחרת, כשכולם אכלו ארוחת בוקר, צחקו והילדים העיפו כדורים מבריכת הכדורים לכל עבר וצעקו מאושר, כי סוף־סוף כל בני הדודים ביחד, נפלו פניי. יצאתי אל המרפסת, בהתחלה כתבתי לו שזה אבא של גפן, שהוא תמיד יהיה חלק מהחיים שלי, שאנחנו חברים לגמרי, אבל כשההודעה הזו לא נענתה, זקפתי את ראשי, לא אהיה עוד במקום מתפשר, בעל המאה הוא לא תמיד בעל הדעה, ואת זרי הפרחים שלו יכול לשלוח לסופרת אחרת, רווקה אולי, בלי עבר.

מרסל מוסרי ומשפחתה  (צילום: פרטי)מרסל מוסרי ומשפחתה (צילום: פרטי)


חיכיתי שעה ועוד שעתיים ולחצתי על כפתור החסימה, כן הוא קצת נעלה יותר מהאנשים הנמצאים שם, אבל מניחה שהוא יתמודד בגבורה. כמה ימים אחר כך עוד עסקתי בכך, לא בדקתי עליו מספיק ועד עתה אינני יודעת אם אני היחידה שחיכתה להגעתו פה בארץ, והחום שהיה בבטן התחלף בכאב של לילה אחד, לא על סיפור אהבה מטורף שנגדע, אלא על התמימות הזו, על כך שעוד גבר פחד מחוזקי וניסה להחליש אותי. אחרי הלילה הזה התעוררתי, לקחתי שמיכה, אוכל טעים, הלבשתי את גפן, לקחנו גם את האופניים הוורודים שלה וירדנו למטה, שם חיכה לנו גור, כך צעדנו שלושתנו ומנש הכלב השמן אל הפארק. ישבנו שם על הדשא יחד, צפינו בה עומדת ומוחאת כפיים לעצמה וצחקנו כל כך, קנינו ארטיקים, הצטלמנו והתגלגלנו על הדשא.

אחר כך, העזתי ועשיתי משהו שעד אותה העת לא הבשיל בי לעשות, העליתי תמונה של כולנו לפייסבוק, בתוך זמן קצר היא זכתה לאלפי לייקים, חלק מהמגיבים התחננו שנחזור וחלק מהמגיבים שמחו על הגירושים היפים.

בלילה למחרת הלכתי לישון עם חיוך. חברים טובים יש לי מספיק, אבל משפחה יש לי רק אחת, ואף זר פרחים לא יסתיר את זה, אף זר פרחים. 