נניח שמעל הבמה בפסטיבל עין גב שלמה גרוניך אמר ככה: "איזה קהל יפה אני רואה פה בעין גב, קהל של חלוצים שבנו את הארץ, ממש כמו המתנחלים ונוער הגבעות של היום".

קריאות זעם נשמעו מהקהל. מיד אחרי כן התחילו להישמע התנצלויות של גרוניך, שהסביר שהוא לא מבין איך זה קרה לו, וכי הוא אמר את זה בגלל דמנציה.

כשהילדים שלי היו קטנים יותר, ואמרו לפעמים זה לזה דברים פוגעים, דרשתי מהם להפסיק.

"אבא, זה היה בצחוק, לא התכוונתי", הייתה התשובה.

"אה, יופי", עניתי תמיד, "בצחוק מותר לכם. אבל תגידו בצחוק ובלי להתכוון רק דברים יפים אחד על השני. קדימה, תגיד לו בצחוק: כמה אתה טוב וחכם".  

מדוע הדמנציה לא גרמה לגרוניך לומר דברים שהוא לא מתכוון להם, כמו, למשל, לשבח את החלוצים שבנו את עין גב ולהשוות אותם למתנחלים? גרוניך לא היה אומר זאת בשום תנאי. שום מחלה לא הייתה גורמת לו לומר זאת, כי המוח שלו לא שמע בסביבתו אף פעם משפט כזה, ולעומת זאת המוח שלו קלט אינסוף מידע כמה האשכנזים יפים ומוצלחים וצודקים יותר, וכמה הצ'חצ'חים נחותים, טועים ופסולים.

התגובות לגרוניך וגם לתחקיר של אילה חסון על בית בנט מעניינות לפעמים יותר מאשר האירוע עצמו. הן מעידות יותר על מחלות עמנו עצמנו ובשרנו מאשר המעשים עצמם.

ייתכן שאם אבי בניהו, הכותב בעיתוננו, לא היה מצייץ ומדווח ברשתות החברתיות מפסטיבל עין גב מיד אחרי האמירה המפלגת והפוגענית של שלמה גרוניך, איש לא היה יודע זאת. זה היה מסתיים בהתנצלות של המנחה, בהתנצלות שלו ובשיחות של הקהל בינו לבין עצמו בדרך למכונית, כמו שקורה באלפי מקרים אחרים שבהן נשמעות אמירות מסוג זה. גם כאשר - כדברי אבישי בן חיים בטוויטר של אילון מאסק - הפוגעים מעדכנים ומסווים את שפתם, ובמקום צ'חצ'חים הם אומרים ביביסטים.

אבי בניהו חולה במחלה סופנית שקוראים לה עיתונאות, כדבריו שלו, ולכן הוא דיווח מיד. חבל שאין יותר מקרב עיתונאי ימינו החולים במחלה הזו, וכבר מזמן קיבלו חיסונים נגדה, והסירו אפילו את גרורותיה בניתוח. כאשר עובדה נקרית בדרכם, הרי רגע־רגע, לפני שמדווחים הם נושפים את המידע בינשוף ומביטים במדדים שמתקבלים, אם המידע הזה עלול לשחק לידיים של ביבי, לא תשמעו זאת.

התגובות התחלקו לארבעה סוגים. סוג אחד בעמנו אכן נעלב, כאב, זעם ונדהם (כמו במקרים חוזרים בעשרות השנים האחרונות, ועוד יהיו תדהמות שוב ושוב). התגובות מהסוג הזה נשארו בעיקר ברשתות, ואילו בתקשורת הממוסדת לסוגיה, ובדברי פוליטיקאים מהמחנה השולט היום במדינה (ותמיד בתקשורת) האירוע כונה בשלל כינויים על פי הנוסחה: "ניצול ציני של דברי האומן לצרכים פוליטיים ולשיסוי בעם".

התגובות ברשתות ממחנה הלא־צ'חצ'חים מרתקות. היו מיד רבים מאותו מחנה "רק לא ביבי לעד", שיצאו מהר להקטין, לבטל, להחליש את האמירה הברורה הזו ואת משמעותה. "מה הוא בסך הכל אמר?", היו התגובות, "הוא לא התכוון לזה", "צ'חצחים יש מכל העדות", ועוד ועוד מסוג כזה.

הסוג השני היה: "היי, ומה מירי רגב אמרה? מה אמסלם אמר?". רבים מזכירים את חצי המשפט "הם שכחו מה זה להיות יהודים", שלחש השטן באוזנו של הרב כדורי - רב שהמחנה המזועזע מדברי הבלע הנוראיים האלה שנלחשו באוזנו של הרב, מכיר אותו רק בגלל אותה לחישה. בכל נושא אחר הרב כדורי לא מוכר כלל ולא מעניין כלל.

שלמה גרוניך (צילום: משה שי פלאש 90)
שלמה גרוניך (צילום: משה שי פלאש 90)


הסוג השלישי של התגובות הם אלה שאומרים: הוא דמנטי. גרוניך חולה והוא לא ידע מה הוא אומר. רחמנות. זו גם הייתה התגובה של גרוניך, שלוותה בצער אמיתי שלו, שאני רוצה להאמין לו, ובהבטחה שהוא לא חושב ככה, ושהוא איננו גזען - גם לזה אני רוצה מאוד להאמין.

ראיתי מאמרים של קשר בין דמנציה לבין אמירות פוגעניות. יכול להיות שהמחלה הזו איומה. קראתי לאחרונה בספרו של דורון נשר "המוח שלי ואני" על הפסקת פעילות המוח שלו, וחזרתו לתפקוד. זה לא אותו דבר, ולא אותו מקרה, אבל זה מעיד על החידות שהמוח שלנו עושה ומחולל.
כן, היו גם רבים שכתבו: גרוניך צודק. בדקו ברשתות החברתיות. בדקו גם: דודו טופז צדק. תיקי דיין צדקה. גרבוז צודק. עודד קוטלר צודק. וכולנו יודעים למרבה הצער שיהיו ביטויים כאלה גם בעתיד. מאספסוף ועד צ'חצ'חים, ממוכרי חמוצים ועד ביביסטים, והכל בכוונה רעה. לשון עמנו עשירה.

מוזר לא פחות היה זרם התגובות לתחקירים של אילה חסון על המעון הרשמי של ראש ממשלת ישראל ברעננה.

המוזרות הראשונה הייתה ההתעלמות בשאר אמצעי התקשורת. המוזרות השנייה הייתה ההתקפה על אילה חסון. אפילו ב"ארץ נהדרת" תקפו אותה על הגילויים האלה. זה לא ייאמן ואני חושב שזה שיא גינס בסאטירה.

המוזרות הלא פחות גדולה היא התגובה של בנט. הוא התקיף את ביבי, לא את העובדות. את ביבי, את אשתו שרה ואת בנו יאיר.

הנה עוד שיא גינס. מעולם לא היה דבר כזה שפוליטיקאי מתקיף את הילדים ואת האישה של היריב שלו. נתניהו מעולם לא עשה זאת, כמובן. בנט עשה בסוף מעשה נכון והחליט שהוצאות האוכל של בני משפחתו לא יהיו על חשבון המדינה. מזל, אלמלא הגילוי של אילה חסון זה היה ממשיך ואולי ביום העצמאות היו מעניקים בבית ראש הממשלה אות שליח וולט מצטיין ל־100 שליחים נרגשים.

עליי לומר שההוצאות במעון בנט לא כל כך מעניינות אותי. השררה משחיתה וזה קורה מהר. כל מי שנבחר חושב מיד שזה מבצע הכל כלול, וכמו שממלאים אוכל בבופה ב"הכל כלול" הרבה יותר מאשר צריך, ככה גם המנהיגים עושים בתקציבים שפתוחים בפניהם. זה לא העיקר. הבעיה היא הסטנדרטים הכפולים שכל התפרים שלהם נפרמו פתאום. ביבי קונה גלידה בטעם פיסטוק וזו כותרת ראשית שנצעקת בכל הזמבורות. אם יש מידע כזה על בנט, ששמו השני בתקשורת הוא כידוע "העיקר לא ביבי", התגובה היא: "אויש, מה אתם קטנוניים כאלה?". וגם: "אילה חסון, נפלת על הראש? את לא יודעת את מי חובה לבקר ומה מביא כותרות המצוטטות בכל העולם, ואת מי אסור לבקר, כי זה לא מחונך ולא מעניין?".
 


פינת השלולית


הנסיכה אמרה לצפרדע: "בוא ניקח פסק זמן". הוא נבהל שהיא רוצה להאכיל אותו בשוקולד ונעלם בשלולית לנצח. 