נער הייתי וגם זקנתי, ואינני זוכר פרשה שכה הסעירה אותי כמו זאת שבמרכזה דמותו הטרגית, התנ”כית במידה רבה, לטעמי, של גל הירש. הדברים לא זרים לי. לא פעם נתקלתי בעריצותן של מערכות אכיפת החוק. גם השופטים לא תמיד יכולים היו לעמוד בלחצים שהופעלו עליהם. זה לא קל להתייצב מול דורסנותה של פרקליטות המדינה. המערכת הזאת, חסרת הרסן, שאין עליה מוראו של איש, איננה סלחנית. היא יודעת לבוא חשבון עם מי שמנסה לעמוד בדרכה.

שערי הגיהינום נפתחו, כעולה מסרטה המטלטל של איילה חסון, בעת שהירש נענה להצעה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, לשמש בתפקיד המפכ”ל. המינוי הצפוי הטיל, כנראה, מורא במקומות מסוימים. שם לא רצו במי שינסה, אולי, לעשות סדר בשורות המשטרה או לבדוק מדוע נאספים לכאורה חומרים מודיעיניים נגד אנשי ציבור, שיוצאים לאור רק לאחר שאלה מתחילים להוות איום על חסינותם של אלה שרוצים תמיד להיות מעבר לכל חשד.

השיטות לחיסול מינויים לא רצויים או של מי שלא יודעים להתיישר עם נורמות עקומות אינן ייחודיות למדינת ישראל – אבל נדמה שכאן שכללו אותן לממדים מפלצתיים. הייתי ליד עריסתם של כמה ניסיונות כאלה בראשית הדרך. ראיתי מה עשו ליעקב נאמן לאחר מינויו לשר המשפטים. במסדרונות בצלאח א־דין לא אהבו את המינוי, וחיש קל נשלף איזה מסמך או תצהיר שהיה מונח על המדף כאבן שאין לה הופכין במשך זמן רב. את אותה הסאגה עבר גם רפאל (“רפול”) איתן שהיה אמור להיכנס לתפקיד השר לביטחון פנים; וכך זה הולך ונמשך מאז ועד עצם הימים האלה. הדמויות בצמרת המשפטית התחלפו, אבל לא הדרכים לשימור העוצמה.

יש באמתחתי עוד לא מעט דוגמאות להתנכלויות משפטיות חסרות שחר מהסוג הזה, גם נגד אנשים בתוך המערכות שלא רצו לתת יד לשחיתות המערכתית שהם היו עדים לה, אבל בנקודה זאת אני רוצה לחזור לגל הירש. מינויו לא בא טוב, אני מניח, ליותר מדי אנשים – ומהבוידעם נשלפה איזו דרישה ישנה לחיקור דין. הוא נדרש כעד, לא כחשוד. אבל זה הספיק לכל מי שלא רצה בו. החקירות שנפתחו נגדו נראו, למתבונן מהצד, כחסרות כל בסיס עובדתי. אבל זה לא הרתיע את מי שרצו בסיכול הממוקד. ושוב צצים אותם שמות. ושוב שי ניצן וליאת בן־ארי נקראים לדגל. ושוב ההתמקדות בראשו של אדם – ולא בחקר האמת. ושוב השימוש בהדלפות מגמתיות.

חשבתי על כל אלה כשהתבוננתי בפניו המיוסרות של אדם שרצה להקדיש את חייו למען המדינה שהוא כה אוהב. כשהוא סיפר לאיילה חסון שבתו אמרה לו, לילה אחד, כשהוא חזר מותש מאחת החקירות, ”המדינה הזאת כבר לא טובה לנו”, ושהוא ניסה להסביר לה שהיא טועה - דומה שלא הייתה עין שלא דמעה באותן שניות.

גל הירש לא נשבר. גופו קרס, אולם רוחו נשארה איתנה. אבל מה עלינו? הציבור שרואה את המערכות המקולקלות האלה, ולבו נחמץ.