כמו מועצות אחרות, שקדמו לה ברחיצה בשלולית הפוליטית, גם דרך פעולתה של מועצת השורא, גדולי התורה של רע"ם, חכמי התורה של מנסור עבאס, היא סוג של תעלומה. לא ברור מי משחק במי, מי מפעיל את מי, מי משתמש במי. האם העסקנים מנווטים את החכמים למסקנה שנקבעה מראש? האם החכמים נזהרים בכבודם של העסקנים אבל הם באמת המחליטים?
זה משחק כוח מרתק, פנימה והחוצה. לשורא אין כוח בלי עבאס והיכולת המוכחת שלו להביא קולות. לעבאס אין כוח בלי הגב שנותנת לו מועצת השורא. בזה, דומה עבאס לאריה דרעי, ודומה למשה גפני, ודומה לקודמיהם, מנחם פרוש ואברהם רביץ, אלי ישי ואברהם שפירא. השורא מתכנסת קצת כדי לומר לו מה לעשות, והרבה כדי לתת לו מרווח של זמן. כל עוד לא יצא עשן לבן, עבאס יכול לנהל משא ומתן. כל עוד השורא לא אמרה את דברה, נשמר מתח, נותר איום.
יאיר לפיד ואביגדור ליברמן הצליחו להקים ממשלה בלי חרדים – וקיבלו את הגרסה המוסלמית של אותו משחק פוליטי. נפטרו ממועצת גדולי התורה וקיבלו את מועצת גדולי הקוראן. דת ומדינה משמשים בערבוביה, בדיוק כמו בכל ממשלות הליכוד, רק בהרכב אחר.
בשנת 2015 פסיקת בג"ץ חייבה את יעקב ליצמן לקבל החלטה. הוא היה סגן שר הבריאות, כמקובל ביהדות התורה שהעדיפה לא לקחת תפקידי שרים, אבל בית המשפט הודיע שאו שר, או הביתה. אי אפשר לתת למשרד להתנהל לאורך זמן תחת סגן שר, שאינו מוכן לעלות בדרגה. זו הייתה החלטה עקרונית של בג"ץ, ואחריה גם של גדולי התורה של אגודת ישראל.
זו הייתה גם החלטה שיש לה השלכות מעשיות. מה רצה סגן השר ליצמן? נדמה שכולם יודעים. ליצמן רצה להמשיך בתפקידו. מה החליטה מועצת הגדולים? החליטה להתכופף מול פסיקת בג"ץ, לוותר על העיקרון החשוב של הדרה עצמית מהממשלה הציונית, ולתת לליצמן את מבוקשו. עקרונות הם עניין חשוב, אבל שליטה במשרד הבריאות היא עניין חשוב יותר. וגם רצונו של הפוליטיקאי חשוב. ברצותו – ידע להציע לגדולי התורה תמונה שתוביל אותם להחלטה הנוחה לו. מה יאמר אחר כך לציבור, כיצד יספר את הפרשה בתקשורת, זה עניין אחר.
לליצמן היה נוח להתחבא מאחורי גבם הרחב של הגדולים. לעבאס נוח להתחבא מאחורי גבם הרחב של הגדולים. אבל יש בזה גם סכנה. כי לפעמים הגדולים שוכחים את תפקידם כחותמת יעילה של העסקנים, ומשתכנעים שהם באמת גדולים. לפעמים הגדולים מביכים את העסקנים בהחלטות בלתי צפויות שטורפות את הקלפים.
חשיפה לסיכון
כל מי ששרד בעסקי הסיכונים, כתב נאסים ניקולס טאלב, יודע ש"כדי להצליח אתה צריך קודם כל לשרוד". בספרו "חשיפה לסיכון" יש לא מעט לקחים שגם פוליטיקאים מנוסים יכולים להפיק מהם תועלת. לקחים שמהמרים מוצלחים בקזינו מזהים טוב יותר מחוקרים של מדע המדינה. הראשון שבהם: אם לא עברת את אחוז החסימה, יצאת מהמשחק. כלומר, הימור על אפשרות כזאת הוא הימור לא רציונלי, אלא אם לא נותרה לך ברירה מוצלחת יותר.
נפתלי בנט לקח הימור כזה, והקריירה הפוליטית שלו כמעט הושמדה. נכון, החיים הוכיחו שההימור השתלם. בנט דילג מתחת לאחוז החסימה עד לכיסא ראש הממשלה, אבל בסופו של דבר, אם ימשיך להסתכן, הסטטיסטיקה תנצח אותו. בחיים האמיתיים, מזכיר טאלב, סיכונים מצטברים. "אם אתם מטפסים על הרים וגם רוכבים על אופנוע וגם מסתובבים ליד אספסוף וגם מטיסים מטוס קל וגם שותים אבסינת וגם מעשנים סיגריות וגם משחקים פארקור בערבי חמישי, תוחלת החיים שלכם קצרה למדי, למרות שכל פעולה כשהיא לעצמה אינה בגדר סיכון משמעותי".
ומה שנכון לבנט - שגם הקים מפלגה עם איילת שקד וגם צירף אליה את עידית סילמן וגם את עמיחי שיקלי וגם החליט להיות ראש ממשלה עם 5 מנדטים וגם צירף אליה את רע"ם וגם הפר הבטחות בחירות – נכון גם לעבאס. הימור בפוליטיקה הכרחי. אבל גיבוב של הימור על הימור על הימור מקצר את תוחלת החיים.
כמה מנדטים שווה רע"ם? כמה מנדטים שווה מפלגה שעשתה מהפכה של ממש בזירה הפוליטית, אבל נתקעה באמצעה בגלל קואליציה קטנה מדי, שאיבדה את כוחה? אם להתחיל מהסוף, התשובה היא שאנחנו לא יודעים. לא אנחנו, ולא עבאס. קשה לסקור את המגזר הערבי, וקשה עוד יותר עם הבוחרים של רע"ם, וקשה עוד יותר־יותר בעיצומו של ויכוח על הר הבית, שיכול להשפיע היום ולהישכח עד שיהיו בחירות. לא במקרה, בליל הבחירות האחרון רע"ם הייתה מוקש.
לא במקרה, גם עכשיו קשה לקבל תשובה בהירה על מספר הבוחרים הצפוי לה. כלי התקשורת עשו כמה סקרים, המפלגה עשתה סקרים, המפלגה היריבה (המשותפת) עשתה סקרים. מכולם עולה תמונה דומה, אבל לא לגמרי בהירה: רע"ם במגמת ירידה. רע"ם קרובה לאחוז החסימה, קצת מלמעלה או קצת מלמטה. מאז חודש ינואר, כל הסקרים שבחנו את מצבה של רע"ם נתנו תשובה שנעה מאפס מנדטים (קרוב לאחוז החסימה, אבל מלמטה), ועד 5 מנדטים. זו חוכמה קטנה. את זה יכולנו לומר גם בלי סקרים.
אז מה חשוב? חשובה המגמה. לא המספר, אלא הכיוון. וכרגע הכיוון נראה למטה. מה שמציב את עבאס וחבריו למפלגה מול דילמה פוליטית שמחייבת אותם לקחת סיכון. הנה היא בתמצית: האם חתירה למשבר ולפרישה תהפוך את המגמה, ותעלה את המפלגה מעל לרף הנדרש. או שמא במצב של מגמת ירידה צריך להידבק לכיסא, בתקווה שהממשלה תשרוד מספיק זמן כדי שהמגמה תתהפך בזכות גורמים אחרים.
שתי האפשרויות מסוכנות לעבאס. שתיהן מסוכנות גם לממשלתו של בנט. אם רע"ם תהמר על משבר, סופה של הממשלה קרוב. אם רע"ם תהמר על היצמדות לממשלה, היא בהכרח תעשה זאת תוך שהיא גובה מחיר גבוה, וגם מדגישה את העובדה שגבתה מחיר גבוה, כי זו הדרך היחידה מבחינתה להפוך את המגמה. הבעיה המובנת היא שמחיר גבוה אולי יסייע לרע"ם, אבל בלי ספק יפגע במפלגותיהם של בנט ושל גדעון סער. כלומר, סגירת פרצה אחת בקואליציה תפתח בהכרח פרצה אחרת.
שימו לב לסקר שערך פרופ׳ קמיל פוקס באמצע השבוע: רע"ם ירדה אל מתחת לאחוז החסימה, ימינה עלתה ל־8 מנדטים, תקווה חדשה עברה את אחוז החסימה, אחרי שבארבעה מחמשת הסקרים הקודמים היא לא עברה אותו. זה מעלה את האפשרות המטרידה בהחלט מבחינת ראשי הקואליציה, שמדובר ביחס הפוך: אם רע"ם עולה, ימינה יורדת, אם ימינה עולה, רע"ם יורדת. כלומר, לא רק עבאס צריך להרהר בשאלה אם מוטב לחתוך עכשיו, אלא גם בנט צריך להרהר בה.
כמובן, לבנט יש שיקולים אחרים. הוא ראש הממשלה, ומעדיף להישאר בתפקידו עד כמה שאפשר. ומה אם יוסבר לו שכל יום נוסף בתפקיד, לאור הדרישות של רע"ם, יקשה עליו לעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות? מן הסתם יאמר, שעל תפקיד ראש הממשלה לא מוותרים אלא כשאין ברירה, ולאחוז החסימה ידאג ביום שייקבע מועד לבחירות הבאות.
הבוחרים של ימינה
כמו מועצת השורא, גם הבוחרים של ימינה הם קופסה שחורה, שסוקרים ופוליטיקאים מנסים לפענח. 8 מנדטים? מאיפה 8 מנדטים? ונגיד שזה לא 8, אלא 6, מאיפה 6? כשחברת הכנסת סילמן, עוד מעט היסטוריה ופולקלור, העניקה את ראיון הפרישה שלה לעמית סגל בחדשות 12, הסבירה לו כמה ממניעיה.
לכאורה, היא המייצגת את מאוויי ציבור בוחרי ימינה. "יש דברים שלא נגעו בהם 70 שנה באף ממשלת שמאל קיצוני ועכשיו כן", אמרה סילמן. "וזו הייתה הנקודה שהבנתי שהמדרון חלקלק". היו לה כמה דוגמאות: "זה בכשרות, זה בגיור, זה בכותל הרפורמי, זה בהר הבית. זה בלומדי התורה ומעונות האברכים".
בואו נתמקד בשניים משישה אלה (כשרות, גיור, רפורמים, הר הבית, לומדי תורה, מעונות). נתמקד בשניים הראשונים, שקל לדבר עליהם, משום שהממשלה באמת הצליחה (בכשרות) או התכוונה (בגיור) לעשות בהם שינוי. התמונה שסילמן מציירת היא של ממשלה שנגררת ליישם סדר יום של "שמאל קיצוני" בתחומים האלה. נכון או לא נכון?
במקרה – בעצם, לא לגמרי במקרה – יש לנו נתונים בדיוק על השאלות האלה. הם נאספו על ידי אתר המדד, במסגרת סקר גדול עבור תנועת ישראל חופשית. לא נתונים מרכזיים לסקר, והתנועה הסכימה לאפשר לנו לפרסם אותם גם אם כלל הסקר, על ממצאיו העיקריים, טרם פורסם.
כמה ממצביעי ימינה תומכים ברפורמת הכשרות שהעביר שר הדתות מתן כהנא? התשובה: כ־70%. שבעה מכל עשרה מצביעים. ואלה לא מי שמתכוונים להצביע ימינה בעתיד – אלה מי שהצביעו ימינה בעבר. מי שהאמינו לבנט, ואולי התאכזבו מכל מיני הבטחות שהפר. אבל לא מרפורמת הכשרות. ברפורמה הם תומכים.
כשליש אומרים שהם מכירים היטב את פרטי הרפורמה ותומכים בה, ועוד 40% אומרים שהם מכירים בערך את פרטי הרפורמה ותומכים בה. וכמה מתנגדים? פחות מ־10% מהם מכירים את הרפורמה היטב ומתנגדים לה. ויש גם 4% שמכירים אותה בערך ומתנגדים לה. ובסך הכל, מיעוט קטן, פחות מ־15%. סילמן כנראה נמנית עם המיעוט הזה. אבל רפורמת הכשרות איננה גחמה של "שמאל קיצוני", היא בדיוק מה שרוב מצביעי ימינה ציפו לו.
רפורמת הגיור מורכבת יותר, ונוגעת בשאלות מהותיות וכבדות יותר. היא גם לא עברה את משוכת הכנסת. במצב הדברים הנוכחי, כנראה שגם לא תעבור. האם זה רצונם של מצביעי ימינה, שלא תעבור? התשובה עדיין מובהקת, ועדיין נוטה לכף זכות. 51% ממצביעי ימינה תומכים ברפורמת הגיור, אם כי רק חמישית מהם אומרים שהם תומכים על סמך היכרות טובה איתה, וכשליש מסתפקים בהיכרות "בערך".
שיעור המתנגדים הכולל מקרב מצביעי ימינה: קצת פחות מרבע (24%). מהם, 13% אומרים שהתנגדותם מבוססת על היכרות טובה עם הפרטים. בהנחה שסילמן מכירה את הפרטים – בכל זאת, חברת כנסת – זו הקבוצה שהיא נמנית עמה. קבוצת מיעוט, לא שולית אבל בוודאי לא דומיננטית.
כל זה עדיין לא מסביר את האפשרות של 6, או 7, או 8 מנדטים. בוחרים יכולים לתמוך בגיור, ולהתנגד לבנט, בגלל החבירה לרע"ם, או למרצ, או סתם משום שאין להם סבלנות לסוג המנהיגות שהוא מנפק. ומצד שני, יכול להיות שיש מידה של הגזמה בטענות על נטישת בוחרי ימינה. או שנטשו, בגלל תדהמה מצעדיו המוקדמים, ואז חזרו, כי האלטרנטיבה נראית להם עוד פחות מוצלחת.
קואליציה בעד דחייה
בסופו של שבוע פוליטי סוער, המצב מנקודת מבטה של הקואליציה ברור: להמשיך, וכמה שיותר. שום דבר טוב לא מחכה לחברי הקואליציה. שום שיפור לא צפוי בתנאים, בתפקידים, בהזדמנויות להשפיע. חלק מהמפלגות ימצאו את עצמן מחוץ לכנסת. חלק מהח"כים יסיימו קריירה קצרה, ולא מפוארת. מוטב למשוך בעול, גם כשהעגלה מקרטעת. מוטב למשוך ולקוות שמשהו יקרה. אולי תפנית במשפט נתניהו, אולי שינוי במצב הרוח של עבאס, אולי התפתחות כלכלית או ביטחונית שתהדק מחדש את השורות. משהו.
גם בצד של האופוזיציה המצב ברור: לגדוע את כהונת הממשלה ולחזור לשלטון. לא כל חברי האופוזיציה מתלהבים משלטון – עוד סיבוב – בראשות נתניהו. אבל לכולם יש סיבות חזקות לקבל את הדין, ובלבד שהקואליציה הנוכחית תפורק. בצלאל סמוטריץ׳ רוצה לפרק את המפלגה של בנט, ולזכות בחלק מבוחריה. החרדים רוצים להחזיר לעצמם את הכוח הפוליטי והתקציבי שאיבדו. למשותפת יש עניין להוכיח שעבאס טעה והמשותפת צדקה. כמה שיותר מהר, יותר טוב.
עכשיו נשאל, מה האינטרס של הציבור? קודם כל, האינטרס שלו הוא אינטרס פוליטי, קואליציוני, או אופוזיציוני. אבל יש לציבור גם עניינים אחרים על הפרק. עניינים שמעבר לפוליטיקה. יש לו אינטרס ארוך טווח ומהותי בשלטון יציב. ברור שאין טוב במצב של שלטון הפכפך וגחמני שמתחלף פעם בשנה. אם סיום דרכה של הקואליציה משמעותו חזרה לתהפוכות הבחירות החוזרות, זה לא טוב. לא טוב ציבורית. לא טוב גם בעיני מי שרוצה שהקואליציה תיפול.
האם לציבור יש עוד אינטרסים? בהחלט, יש לו גם אינטרס שתהיה קואליציה מתפקדת. כל קואליציה. יש לו אינטרס שתהיה קואליציה שמסוגלת לקיים שלטון, לקדם יוזמות, לתכנן קדימה. קואליציה רעועה, שעסוקה בעיקר בהישרדות, ושראשיה מנווטים אותה בדרכים עקלקלות בעיקר לשם הישרדות, היא לא קואליציה שמשרתת את הציבור. גם לא את הציבור שהצביע עבורה.
הנה כי כן, האינטרס של הציבור כולל שני מרכיבים סותרים. מרכיב שמחייב את המשך דרכה של הקואליציה, ומרכיב שמחייב את פירוקה המהיר. הכל תלוי בשאלה, עד כמה יש לה סיכוי להחזיק מעמד בשלטון, ולהביא תועלת בשלטון. אם זו קואליציה שנגזר עליה להתמוטט, ועד אז בעיקר לעסוק בתמרון מגושם, ולהסב נזק תוך כדי תמרון, כנראה מוטב שתיפול.
אם זו קואליציה שיש לה דרך לשרוד לטווח בינוני או ארוך, להמשיך לתכנן, להמשיך לחוקק, לשלוט, כנראה מוטב שתשרוד. כל זה, כאמור, עניין ציבורי כללי. וברור שלפני העניין הזה, לכל בוחר ובוחרת יש העדפה פוליטית, שמכתיבה את הרצון האמיתי שלהם בהקשר למה שיקרה לקואליציה.
מה רצון הבוחרים הללו?
בוחרי האופוזיציה אומרים: כל יום של ממשלת בנט־לפיד הוא יום רע. בוחרי הקואליציה אומרים: כל יום בלי נתניהו הוא יום טוב. הנה, בפשטות, מה שנותר מקואליציית בנט־לפיד. מלכתחילה, זו קואליציה שעיקר עניינה בהזזת נתניהו מהשלטון. אבל כל עוד היה לה רוב, היא יכלה להציב לעצמה מטרות נוספות, כמו שינוי סדר עדיפויות תקציבי, או שינוי מדיניות בתחומים אחרים, או העברת רפורמות שלא היה אפשר להעביר בתקופת השלטון הקודם.
אבל מרגע שאיבדה את הרוב, איבדה למעשה את היכולת המהותית לקבוע סדר יום, לעצב את המציאות. כל שנותר לה הוא הכוח לדחות. זו הקואליציה לדחיית נתניהו. האם זו סיבה מספקת לקואליציה? תלוי את מי שואלים. בוחרים רבים יאמרו שכן. בוחרים רבים של מפלגות הקואליציה יאמרו שכן.
הם תומכים בה בעיקר מהסיבה הזאת. בוחרי העבודה ומרצ, שהשלימו עם ראש הממשלה נפתלי בנט. בוחרי ימינה ותקווה חדשה, שמקבלים שותפות עם מוסי רז. אם תשאלו את בוחרי המפלגות הללו, הם יאמרו לכם שמוטב ממשלה חצי־מתפקדת, קואליציה על־הקצה, מאשר שובה של קואליציית נתניהו. הם יאמרו לכם שהם מוותרים על הרפורמות, על התכנון לטווח ארוך, על החקיקה, ובלבד שנתניהו לא יחזור להיות ראש הממשלה. עד כדי כך הם לא רוצים בו. עד כדי כך הצליח לגרום להם לחשוש מפניו, לתעב אותו.
זה מצב קשה. מצב קשה ומייאש לרבים מבוחרי הקואליציה. אם המרכבה הרעועה תתפרק להם, הם לא יידעו לאן להוליך את אכזבתם ואת ייאושם. גם את זה צריך להביא בחשבון. אם יבואו עכשיו עוד בחירות, הן יהיו מרות ואכזריות. הן ילוו ברטוריקה בוטה, באיומים דרמטיים, בתחושת יום הדין. כך שאין סיבה לשמוח בהן. אין סיבה – לא למי שתומך בקואליציה, ולא למי שתומך בפירוק הקואליציה. אין סיבה – למי שתומך בטובתה של מדינת ישראל.
השבוע עשינו שימוש במידע ונתונים מתוך אתר המדד, וכן בנתוני סקר ערוץ 13, בראיון עם עידית סילמן מערוץ 12, בספר "חשיפה לסיכון", בסקרים של כל כלי התקשורת ושל המכון לדמוקרטיה.