“כאן רשת ב’ – יצחק נוי... וברשת ב’ השעה שמונה וארבע דקות... בעוד שבוע, נציין עשר שנים לסיום כהונתה קצרת הימים של אחת הממשלות המוזרות בתולדות ישראל, הממשלה בראשות נפתלי בנט, עם ראש ממשלה חליפי, יאיר לפיד. לממשלה זו, למי שהקימו אותה, נקדיש הבוקר שידור בהשתתפות שלושה אנשים, שהיו מעורבים מאוד בפוליטיקה הישראלית בשנת 2022. ‘איזו מין ממשלה?’ אנו קוראים למשדר. מביאים לאוזניכם מיודעינו יגאל בוטון וחדוה אלמוג, ניתוב השידור והפקתו בידי דבורה סויסה. אני יצחק נוי, נצא לדרך”.

כך אולי יכלה להיפתח בשנת 2032 עוד תוכנית בסדרת התוכניות המרתקות ברשת ב’, “שבת עולמית”, שהוביל בהתמדה שנים רבות ד”ר יצחק נוי, מוותיקי השידור הציבורי, קול ישראל, וכן תאגיד השידור, שבו היה צריך להיאבק עם הבוסים על משבצת השידורים המיוחדת שלו. נלחם והצליח, בעזרת ידידים רבים, אך כוחו לא עמד לו מול הסרטן האלים, שהתגלה בראשו מיד בתום השידור האחרון שלו, ב־2 באפריל.

זכיתי להיות אחד משלושת המשתתפים באותו משדר – יחד עם דן מרידור ושלמה נקדימון – שהוקדש למלאת 30 שנה לפטירתו של ראש הממשלה השישי מנחם בגין ז”ל. מאות אלפי המאזינים הנאמנים, בארץ ובעולם, היו מורגלים כבר לסגנון הסיפורי, ובמיוחד לדקות הסיום, שהוקדשו לשאלה המוכרת: “מה היית מבקש שהמאזינים ילמדו ממשדר זה?”. כאחרון המשיבים ציינתי שלושה דברים שאפשר ללמוד מבגין: חשיבות האופוזיציה במשטר דמוקרטי, הדבקות בעקרונות (הדגשתי את האמונה בחזון ארץ ישראל השלמה וההתנגדות למדינה פלסטינית) והידיעה מתי לפרוש. יצחק נוי ציין מיד: “אלה ללא ספק דברים חשובים”, וחתם את השעה. כך הייתי למרואיין האחרון שלו.

הוא יחסר מאוד. למשפחתו, לחבריו, למאזיניו, לכל שוחרי מורשת לאומית והיסטוריה ציונית, שהוא הביא בהתמדה במשדר הקבוע שלו מדי שבת בבוקר. בטיפולו בפרשיות השונות יש שהרחיק להתרחשויות מלפני 100 ו־120 שנה, ויש שטיפל במבצעים, מהם ידועים ומהם עלומים, שאירעו בשנות המדינה. לא היה אצלו משוא פנים. כולם היו שווים, ההגנה, האצ”ל, הלח”י, מנהיגי ימין ומנהיגי שמאל, מפקדים כאלה ואחרים, חוקרים, מומחים ועדים מכל הגוונים, מאפשר להם חופש דיבור. נערך עמם לשיחה מבעוד מועד, בשישי בבוקר, ורושם לעצמו את הנושאים שבהם כל אחד מהם ירצה להתמקד בדבריו.

“שבת עולמית” הביאה לא רק את קולו הייחודי של יצחק, אלא גם קולות של אישים שמתקרבים לשנת ה־90 ואפילו ה־100 לחייהם. המראיין הידען הציל מפיהם עדויות רבות חשיבות. היקף הנושאים היה בלתי נדלה. מגוון עשיר של נושאים היסטוריים, ויש נושאים שלצער המאזינים הנאמנים כבר לא יטופלו. כי ליצחק נוי אין תחליף. שדרן ועיתונאי מלא וגדוש, בעל קול רדיופוני כה מזוהה, היסטוריון וסופר, שתשוקתו לפרשיות העבר, למורשת ולציונות, בערה בתוכו. רצה לחשפם, להקנותם לרבים. אנחנו נשמע בשבתות הבאות הקלטות מתוכניות אלה.

הן יהוו תמיד לא רק חלק מעונג שבת, אלא גם מקור לידע ולמחקר עתידי. כמה הוא יחסר בשידורים החיים על הנושאים המרתקים שהוא הביא אל המיקרופון.

אני משתעשע במחשבה שאם לא היה נתקף בסרטן הקטלני, והיה מתמיד בתוכניתו לפחות עוד עשר שנים, אולי יצחק נוי היה מקדיש אותה בבוא העת לקוריוז הפוליטי ששמו ממשלת בנט־לפיד. ואם היה עושה כן, לא היה נוקט בעצמו עמדה פוליטית, אלא דואג שיהיה איזון בין המשתתפים ובדבריהם. את נוי עניין רק הסיפור עצמו, שיהיה מרתק ככל האפשר, מפי אישים שהיו קשורים בו, או חוקריו.

לו הייתי מוזמן להשתתף גם בתוכנית היפותטית זו, כמובן הייתי מביע דעתי והשקפתי, מנסה להסביר איך זה קרה שעלה לשלטון ראש ממשלה העומד בראש מפלגונת בת שישה חברי כנסת, מוותר על עקרונות והתחייבויות לבוחריו, מתחבר כאיש “עשר מעלות ימינה” למפלגות “עשרים מעלות שמאלה”, ועושה אקרובטיקה פוליטית חסרת תקדים כדי לשמר את קיומה, עד לנפילתו. הייתי מציע שלאחר הבחירות, תפקיד הרכבת הממשלה יוטל תמיד על ראש המפלגה הגדולה, אשר ינסה לצרף אליו מפלגות קרובות מבחינה אידיאולוגית וימלא בכך את רצון הרוב בעם.

אני בטוח שיצחק נוי – בין שהיה מסכים עמי ובין שלא, ואין זה משנה – היה מאפשר לי ולשכמותי לומר את דברינו בחופשיות.

הדבר היחיד שהביא אותו לקטוע מרואיין הוא השעון. “מה לעשות והשעון בעוכרינו” – נהג לומר – “עליכם לקצר ובואו נתקדם”. ובסוף התוכנית, אם אכן הייתה זו מוקדשת לממשלת בנט, הוא היה אומר: “עד כאן להפעם: ‘איזו מין ממשלה?’, כעשור לאחר שנת קיומה, אני יצחק נוי”.