נניח שהיה מגיע לכאן אדם ממדינה אחרת, שאינו מתמצא ברזי הפוליטיקה הישראלית. ונניח שאותו אדם היה לומד כמה מנדטים יש לכל מפלגה, ומה המיקום שלה על המפה הפוליטית. קרוב לוודאי שהוא היה מופתע מאוד, בלשון המעטה, אם היה שומע מי מרכיב את הקואליציה הנוכחית בישראל. וכמעט באותה מידה - אם היה מבין מהי האלטרנטיבה שאמורה להחליף אותה.
ובמילים אחרות: החיבור של מפלגות ימין, כמו ישראל ביתנו וימינה, מפלגות שמאל כמו מרצ ומפלגה ערבית אסלאמית כמו רע"ם הוא פשוט לא הגיוני. ולא משנה בכמה מילים יפות כמו אחדות, שינוי או ניסוי ינסו לשווק אותו. ומנגד, גם הניסיון ליצור שוב ושוב גוש שמצליח לחצות את ה־60 מנדטים שכולל מפלגת מרכז־ימנית וממלכתית כמו הליכוד, מפלגת ימין קיצוני כמו זו של איתמר בן גביר ומפלגות חרדיות אנטי־ציוניות, מצטייר כיותר ממוזר, אם בוחנים את יתר האלטרנטיבות. לפחות ברמה האידיאולוגית.
הרי מה שהכי מתבקש פה, יגיד אותו זר שמונע רק מהיגיון, הוא קואליציה מאזורי המרכז. הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, אולי גם העבודה וימינה. לא רק שזה מתבקש, זה גם חיבור שהיה מעניק למערכת השלטונית בישראל את מה שהיא זקוקה לו יותר מכל: יציבות. למעשה, כשמנתחים את מבנה המפלגות בישראל מבחינה אידיאולוגית, או ברמת המצע שלהן, מגלים שאפשר ליצור פה בקלות גוש של 75־80 מנדטים שמסכים פחות או יותר על אותם ערכי יסוד. בטח בעידן שבו האופציה של הסכם שלום עם הפלסטינים לא קיימת בפועל.
מדוע אם כך, ישאל אותו תייר הגיוני, ישראל נמצאת במערבולת פוליטית, נשלטת בידי קואליציה מופרכת בעליל, ועל הקווים מתחממת כבר אופציה ממשית של קואליציית ימין קיצוני המורכבת גם מגורמים אנטי-דמוקרטיים? ואז תידרשו להסביר לו - כי ביבי. כמה פשוט, ככה מסובך. זהו המבנה הפוליטי בישראל, כבר שנים. לא על פי מפתח של ימין או שמאל, ליברליזם או שמרנות. רק - האם לנתניהו אתה או לצריו.
הרי ביום שבו נתניהו לא יעמוד בראש הליכוד, ואם נחדד: בתוך כשעה מהרגע שבו תצא ההודעה, תיווצר פה אותה קואליציה הגיונית ומתבקשת בגוון מרכז־ימין, שתשקף את רובו הגדול של הציבור הישראלי. הליכוד, כחול לבן, יש עתיד, ישראל ביתנו, שאריות ימינה, והייתי מוסיף גם מפלגה חרדית אחת לפחות כדי לקרב את המגזר הזה למיינסטרים הישראלי. ובא לציון גואל, ושקט יחסי לפחות.
למה זה לא קורה? שוב, כי ביבי. ובעיקר - כי ישנו העניין הפעוט המכונה דמוקרטיה, שמשמר את המנהיג הוותיק והפופולרי הזה בעמדת כוח מתמדת. למרות החלומות של מתנגדיו הרבים - גם מבית - הוא מתעקש שלא להיעלם. וכל עוד הוא מהווה אופציה שלטונית - וזכותו המוחלטת להיות במעמד הזה - כולנו נידונו לשיתוק פוליטי מצמית.
אז מה עושים? שני הצדדים חייבים לרדת מהעץ. אנשים שמסכימים עם נתניהו אידיאולוגית אך שוללים אותו רק מבחינה אישית, כמו גדעון סער, צריכים לקפל את הדגלים ואת האגו ולחתור לממשלה משותפת איתו שתמנע בחירות, ו/או כניסת גורמים קיצוניים כמו בן גביר. קואליציית מרכז־ימין שתוכל לשמור על גבולות הגזרה של נתניהו ולמנוע ממנו מלהפוך לשליט יחיד.
הבעיה היא שכמו בביטוי האהוב על בעלי הפועל חיפה, יואב כץ, צריך שניים לטנגו. וגם אם גדעון סער, ליברמן או איילת שקד יבלעו את גאוותם ויחברו לנתניהו, זה יוכל לקרות רק אם נתניהו עצמו יסכים להיות חלק מקואליציה רחבה, ולוותר על פנטזיית הקואליציה הצרה שסרה כולה למרותו - שנדמה שהוא אוחז בה גם עתה.
בייחוד כשהסקרים מבטיחים לו סוג של ניצחון דחוק בבחירות. וכך, כמו שקורה בדרך כלל אצל יואב כץ, הטנגו מסתיים בפיאסקו. רק שכאן לא מדובר בגורל העונה של הפועל חיפה (דבר קריטי כשלעצמו, מבחינת הח"מ) אלא בגורל של כולנו. אמן שיגיע כבר הקץ ל"רק לא ביבי", כמו גם ל"רק ביבי".