כישראלים יש לנו שתי תכונות סותרות: מצד אחד הנטייה לשכתב את ההיסטוריה, ומצד שני הנטייה דווקא לשחזר אותה, בלי להבין שאנחנו צריכים לשנות משהו בהתנהגותנו כדי לקבל תוצאה שונה. ואולי אלה לא שתי תכונות סותרות, אלא סיבה ותוצאה: בגלל שאנחנו משכתבים את ההיסטוריה במקום להכיר בה, אנחנו מנסים שוב את אותו הפטנט ומצפים לתוצאה שונה.

סטלה וינשטיין, מנכ״לית מפלגת ימינה, אמרה אתמול שהיא חושבת שימינה צריכה להצטרף לממשלה תחת נתניהו, כדי למנוע עוד סבב בחירות. רק מה, זה בדיוק מה שקרה אחרי בחירות מספר ארבע: בנט רצה להצטרף לממשלה תחת נתניהו, ואילו בצלאל סמוטריץ׳ פסל את רע״ם ובכך מנע את האופציה היחידה להרכבת ממשלה כזו. בשנה האחרונה התעצם הכעס על בנט בימין, אבל אפילו אם הכעס היה מוצדק, הוא השכיח עובדה פשוטה: גם עם בנט לא היה לנתניהו רוב בבחירות האחרונות. בנט הוגדר כלשון מאזניים במהלך כל המערכה, ומהרגע שסמוטריץ׳ פסל כל שיתוף פעולה עם רע״ם, היה צריך לבחור בין הפרת הבטחה ובין בחירות חמישיות.

בצלאל סמוטריץ' (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)בצלאל סמוטריץ' (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

העצוב הוא שעברה שנה, ובכל מקרה אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים לבחירות חמישיות. בימין יש מי שמתקומם, כי הרי אפשר להקים קואליציה לאומית בכנסת הנוכחית, בלי עוד סבב בחירות מיותר. האמירה מאוד נכונה, רק שלמעשה הציפייה היא שמי שיפר הפעם את הבטחתו יהיה גדעון סער. בניגוד לבנט, כזכור, סער אמר מפורשות שמי שרוצה את נתניהו כראש ממשלה - שלא יצביע לו. אז מחד, יש כעס בימין על בנט שהפר הבטחה, ובאותה נשימה גם דרישה שמי שיפר הבטחה לבוחר יהיה סער.

כשמשחזרים את העובדות לאשורן, קשה לענות על השאלה מה בעצם השתנה. יש לפנינו שני מחנות די זהים בגודלם שלא מצליחים לשתף פעולה. מיד אחרי ההודעה הדרמטית על הכוונה לפזר את הכנסת, השדרנים התחילו להתלונן על הפוליטיקאים שבטח שוב יתחילו להכריז מתחת לכל עץ רענן את מי יחרימו ולחתום על הצהרות ריקות. הם רק שוכחים את חלקם בטנגו הזה - אין שום ראיון שבו עיתונאי אינו דוחק בפוליטיקאי להצהיר שוב ושוב במילים ברורות עם מי ישב ועם מי לא.

בשלב הזה היינו כבר צריכים להבין כמה דברים: הראשון הוא שבמצב הנוכחי, אין מערכת בחירות שבסופה ניתן להקים ממשלה כשכולם יעמדו ב־100% מאחורי כל הבטחותיהם. פוליטיקה היא משחק של פשרות, לא של הבטחות. הדבר השני הוא שמפלגות שיכולות בקלות ליצור ממשלה עם הליכוד והדתיים, כמו תקווה חדשה, כחול לבן, ישראל ביתנו ויש עתיד - לא מוכנות בשום אופן לשבת תחת נתניהו. הסיבה היא לא המשפט שמתנהל נגדו, וגם לא שנאה סתמית או זלזול ברצונה של “ישראל השנייה”. הסיבה היא שכולם נעקצו על ידו יותר מדי פעמים, ומאז לא מאמינים למילה שיוצאת מפיו ולא מוכנים בשום אופן לעשות איתו עסקים.

תובנה מתבקשת נוספת היא שכדי ליצור קואליציות צריך כאמור להתפשר, ולהתפשר משמעותו שיתוף פעולה בין מפלגות המרכז, ולא התעקשות על ניצחון מוחץ של אחד המחנות, כשכל אחד מהם נאחז בקצוות הרדיקליים בכל כוחו. בדרך הזו לא מגיעים לניצחון מוחלט.

אולי כדאי שלפחות העיתונאים יפסיקו את מנהגם המגונה לשאול שוב ושוב ״עם מי לא תשב״, ויתחילו לשאול - מה אתה מתכוון לעשות כדי ליצור נוסחה אחרת של שיתוף פעולה, כדי לשנות סוף־סוף את המשוואה הבלתי פתירה הזו, ולמצוא פתרון ארוך טווח. הרי רק דרך חשיבה חדשה תוביל לפתרון. וגם אם לא - לפחות העיתונות לא תעודד את ישראל להקצנה גוברת והיאחזות במחנות המוקצנים ממילא.