הבנות לבית קיפניס טסו לנפוש, ואילו אני, מצדי, הייתי מאוד מודאג באשר לצפוי להן בשדה התעופה: מה יהיה אם חלילה יחמיצו את הטיסה ויימנעו ממני ארבעה ימים (שכוללים סוף שבוע מלא) עם שני הדברים היקרים ביותר שיכולים להיות לגבר בחייו: כלבה ומזגן?

ערב לפני הטיסה כבר כמעט לא עמדתי במתח (מרוב דאגה לרווחתן כמובן) והתקשרתי לרשות שדות התעופה לברר אם הכל דופק כשורה, אך מאחר שאינני סומך על להגם הבירוקרטי של הלבלרים, דאגתי שלפחות כל מה שתלוי בי יהיה מתוקתק כמו שצריך: וידאתי שהן ארזו לבד, מטען יד אחד לנוסעת במשקל של פחות משמונה קילו (כלומר, המטען), הזמנתי להן מונית שתצא חמש שעות לפני ההמראה (מרחק הנסיעה מביתנו לנתב"ג בשעת לילה: 20־25 דקות).

אז אולי בעיני הקורא הסביר אני עלול להצטייר כטכנוקרט דקדקן, אבל נדרתי נדר: הן עובדות כל כך קשה עד שמגיע להן חופש! העובדה שגם אני אזכה לארבע יממות שכולן רק "אני לבדי, לבדי, לבדי" - כמו שהיינו צועקים פעם באימוני כיבוש יעד מבוצר - היא מבחינתי לא יותר מתופעת לוואי הכרחית, העיקר שהן ייהנו.

“סעו לבד, מתוקות, תעשו חיים. אני כבר אסתדר עם הכלבה ועם העובדה שאין ארוחת ערב ביום שישי", אמרתי בעיניים מושפלות עת נולד רעיון החופשה, בעודי מפנה את המבט אל אצבעות הרגליים ומחזיק שתי אצבעות בהצלבה מאחורי גבי. “באמת", הוספתי, "עזבו אותי, אני אהיה בסדר", לחשתי כשדמעות חונקות את גרוני, "העיקר שאתן תיהנו".

בספטמבר ימלאו 30 שנים לנישואיי. זה לא שנמנעתי מנסיעות לבדי (או לחלופין, נשארתי בבית בגפי) ולפעמים היו אלה נסיעות ארוכות יחסית, כולל אחת שארכה כשלושה וחצי חודשים של מגורים ביוון, שלא לדבר על השנים שבהן הגברת קיפניס בילתה ימים ארוכים במטוסים למחייתה־מחייתנו. ובכל זאת, למי שנישא בטרם ימלאו לו 23 (תודו שזה נדיר בקרב קהל חילוני־אורבני), לא יוצא להיות יותר מדי "לבד".

אני לא מתיימר לייצג את כלל הגברים, ובכל זאת, לו היה סר דיוויד אטנבורו, למשל, בוחר להקדיש לי את סרט הטבע הבא שלו, על אודות זכר מתבגר (בחן!) בשבי, ייתכן שהוא היה מגיע למסקנות הבאות:

לזכר האדם יש טקס יפה שבו הוא מציין את אבלו על שנשאר לבד בבית, באמצעות הורדת הטמפרטורה במזגן למינימום. אומנם מהבגדים שהוא עוטה על גופו ניתן להסיק שקר לו, אבל חוקרים סבורים שכך הוא מפצה את עצמו על שנים ארוכות שבהן הלך לישון בלילות קיץ חמימים עם מזגן שכוון ל־25 מעלות - וכמעט טבע בזיעתו.

הדבר השני שהיה מסיק המתעד המחונן של עולם החי, הוא שזכר בוגר שגוזליו עזבו את הקן, נוהג לנחם עצמו על הבדידות באמצעות צפייה בשידורי ספורט בווליום גבוה מהמקובל. אין זאת, כך מסיקים החוקרים, אלא כדי להפיג מעט את בדידותו הנוראית בעזרת צהלת ההמון מיציעי הכדורגל.

ולא רק מזגן קר ודרבי חם - החוקרים שהתבוננו לאורך כל אותו סוף שבוע בזכר הקיפניס הבוגר (נו, לגבי "בוגר", תלוי את מי שואלים) הבחינו בכך שאין לו כל קושי להימנע ממזון לאורך רוב שעות היממה, אבל אחת לערב הוא חייב לאכול המבורגר עם צ'יפס (הערת הכותב: לא זנחתי את הדיאטה, אבל לפעמים גם לי מגיע) ובבוקר הוא חייב לאכול מה שנראה כדג מלוח מסוג מטיאס בבצל, הידוע גם בכינוי שלו בפי נקבת האדם: "אמצעי מניעה".

וכך, בעודי סרוח על הספה בסלון, לא יכולתי להימנע מכמה אבחנות מעניינות, שאפשר שחמקו אפילו מעיניו של סר דיוויד הגדול:
מצחיק שבדיוק ברגע שבו עומדים לרשותי ארבעה חדרים ריקים, כל מה שמעניין אותי הוא לצמצם את נוכחותי לממדיה של ספה אחת. השקט הזה מסביבי, חבריי הגרושים, שהוא באוזניי עתה כמנגינה ערבה - האם הוא הופך מתישהו למטרד?

תפריט המזון שלי: האם מגיע היום שבו חוזרים לפנטז על ארוחת ערב של יום חולין, כזאת עם גבינה, חביתה וסלט? ושידורי הספורט, מה איתם? האם בעידן שבו יש שידורים חיים, כמעט בכל יום ואפילו בחודשי הקיץ, צריך עדיין לצרוך גם תוכן אחר זולת חבילת הספורט, או שמא מגיע רגע שבו אתה משווע לשמוע קול נשי קורא: "תעביר, מאמי, התחיל 'חתונמי'"?

ויש עוד שאלות שהייתי שמח לקבל עליהן תשובות, חלקן מן הסתם אינן יאות לדפי העיתון. אז יכול להיות שבעיני הקורא אני מצטייר שוב, בפעם השנייה בתוך 600 וקצת מילים, כטיפוס קר ונטול רגשות, אבל אני נשבע לכם שבמשך 30 שנה כמעט לא היה דבר חשוב אחר בחיי זולת משפחתי, וחוץ מזה - אתם במקומי לא הייתם הופכים קרירים אחרי סוף שבוע עם מזגן שמכוון ל־16 מעלות?