כבכל שנה, כך גם בתחילת השנה הנוכחית חזר קרקס המו"מ עם המורים לסיבוב ההופעות השנתי שלו; כמו תקליט שרוט, דיסק פגום, או אולי בעצם יותר כמו סרט פילם שנקרע ונשרף. הוויכוח הוא תמיד סביב אותם נושאים כמו חופשות, שכר, הצפיפות בכיתות, והוא תמיד מתנהל במקביל מול שני ארגוני עובדים שונים שבהם שולטים קומיסרים רבי־כוח, עמוסי אינטרסים אישיים ואגו בלתי נגמר.

באופן לא מפתיע, הסתיימו הדיונים השנה בלילה שלפני תחילת שנת הלימודים, הושגו הסכמות ונחתמו חוזים. הילדים הלכו לבתי הספר כרגיל, וכמעט שניתן היה לחוש באוויר את תחילתו של עידן חדש בחינוך בישראל. אז... זהו שלא. בעיות היסוד של מערכת החינוך לא תיפתרנה בהסכם כזה או אחר שנחתם באישון לילה בין האוצר לבין ארגוני המורים. הן גם לא תיפתרנה בהעלאה חלקית של שכר המורים המתחילים, או בארגון מחדש של ימי חופשתם. מערכת החינוך בישראל נמצאת בתהליך קריסה מתמשך זה שנים ארוכות, ותוצאותיו ניכרות היטב כמעט בכל מקום.

במערכת החינוך קיים חוסר של אלפי עובדי הוראה מוכשרים ומקצועיים המגיעים לעיסוק מתוך שליחות אמיתית. שכרם של אלו שכבר נמצאים במערכת הוא מהנמוכים במדינות המערב, גם לאחר ההסכם החדש. צפיפות התלמידים בכיתות היא מהגבוהות במדינות ה־OECD, ומספר כיתות הלימוד - מהנמוכים בעולם המערבי ביחס לאוכלוסייה.

במקביל, מערכת הפיקוח בישראל היא מהגדולות והמסואבות ביותר בעולם. אינסוף "מפקחים" במעמדות שונים מנהלים בפועל את המערכת ומונעים רפורמות אמיתיות. בתוך כך, מאות עמותות פרטיות השתלטו על פרויקטים לאומיים וחינוכיים במערכת החינוך. הן פועלות באישור ובמימון משרד החינוך בעלות של מיליארדי שקלים, אך מייצגות אינטרסים מפלגתיים, דתיים או תפיסתיים, שלא בהכרח זהים לאלו הממלכתיים שהמדינה הייתה רוצה להקנות לתלמידיה.

בישראל פועלות מספר מערכות חינוך מקבילות המתנהלות באופן עצמאי, ללא פיקוח מדינתי ותוך הקניית תכנים שלא תמיד תואמים את המציאות, ההיסטוריה והמדע. כך בחינוך החרדי, כך במגזר הערבי ובעוד כמה מגזרי שוליים. והתוצאה של כל אלו, באופן לא מפתיע, היא שהציונים של תלמידי ישראל בכל התחומים הם מהנמוכים מבין מדינות ה־OECD. "אומת הסטארט־אפ" מגדלת דורות שלמים של תלמידים, נוער וצעירים בעלי השכלה בינונית והישגים נמוכים, כשמגזרים שלמים אינם לומדים כלל לימודי ליבה וכישורי חיים בסיסיים, ומערכת החינוך מאבדת בכל שנה את טובי עובדיה לטובת מגזרי עבודה אחרים ומתגמלים יותר.

האבסורד הגדול בכל העניין הוא שכל זה קורה במדינה שבה תקציב החינוך הוא גדול מאוד ושני רק לתקציב הביטחון המנופח ממילא. ישראל משקיעה בחינוך יותר מרוב מדינות אירופה, ועדיין כל זה לא מגיע לתלמיד ולהישגיו. אז איך זה קורה ומדוע? כמו בכל שאר הכשלים שלהם אחראיות ממשלות ישראל לדורותיהן, גם כאן נובע הכשל מהיעדר אסטרטגיה ארוכת־טווח ומתוכנית פעולה לאומית ורחבה לאורך השנים. מערכות חינוך נהדרות פועלות במדינות דמוקרטיות או חצי דמוקרטיות אחרות ובהצלחה מדהימה. כך בפינלנד, כך גם בסינגפור, כך ברוב מדינות סקנדינביה.

דוחות שונים של ה־OECD מצביעים על כך שאף כי תקציב החינוך הישראלי הוא מהגבוהים באירופה, ואחוז בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהגבוהים באירופה, ואף שהיקף שעות הלימוד כאן הוא מהגבוהים בעולם, הרי שעדיין הצפיפות בכיתות היא מהגבוהות בעולם, הישגי התלמידים הם מהנמוכים בעולם המערבי ושכר המורים אף הוא מהנמוכים בעולם המערבי.

אסטרטגיה לאומית
בסופו של דבר, מדינה ללא חינוך והשכלה לא תפתח חוסן חברתי ולא תצליח לשרוד גם עם צבא אדיר וחזק; אז מה נדרש כדי לשנות את המצב הזה? לפני הכל, יש לבנות תוכנית לאומית אסטרטגית רב־שנתית, שמימושה אינו מותנה בממשלה כזו או אחרת. התוכנית הזו חייבת לכלול מספר מהלכים קריטיים שיפורטו מיד. לאחר מכן, יהיה על המדינה להקצות למערכת החינוך תקציבים נוספים ולתעדף אותם על פני כספים המופנים לגורמים פוליטיים ואינטרסנטיים שונים, ואף על פני אלו המועברים למערכת הביטחון ולצה"ל.

מה צריכה לכלול התוכנית האסטרטגית הלאומית? ראשית, נדרש לשפר באופן משמעותי את מעמד מקצוע ההוראה בישראל. להעלות את סף דרישות הכניסה לתפקיד, להעלות את השכר באופן משמעותי ולתגמל את המורים באופן ראוי. כמו כן, על המדינה לייצר תמריצים לבעלי מקצועות אחרים או לפורשי מערכת הביטחון כדי לעבור למקצוע ההוראה.

שנית, על המדינה לבנות בתי ספר ולהוסיף כיתות רבות כדי לרווח ולצמצם את מספר התלמידים בכל כיתה. עלינו לשאוף להגיע לממוצע מדינות ה־OECD, העומד על כ־23 תלמידים בלבד בכיתה. שלישית, על המדינה להכפיף את כל מערכות החינוך למשרד החינוך, לשלוט באופן מלא על תוכני הלימוד בכל מוסדות החינוך, ולא לתקצב או לאפשר את קיומם של מוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה חיוניים דוגמת היסטוריה, מדעים, אזרחות, אנגלית ומתמטיקה.

רביעית, על המדינה להתאים את השקעותיה בתחום החינוך בפריפריה לאלו שבמרכז הארץ ובערים העשירות. הפערים החברתיים הנוצרים בחברה הישראלית מנציחים את חולשתן של אוכלוסיות הפריפריה המרוחקת, מעצימים את הקיטוב הדתי והעדתי ומונעים היווצרות של כור היתוך חברתי אמיתי. חמישית, יש לשנות את מבנה מערכת החינוך, לצמצם באופן דרמטי את שכבת הפיקוח הקיימת בה, ולצמצם את כוחם המוגזם של ארגוני המורים, תוך חיזוקם של המורים עצמם על ידי המדינה וביוזמתה.

שישית, להחזיר את הממלכתיות. כל מוסד לימוד במדינת ישראל יהיה מחויב להניף את דגל ישראל ויהיה מחויב לתוכני הלימוד של משרד החינוך, תוך התאמה למגזר ולצרכיו כמובן. הפיקוח על תוכני הלימוד יהיה כלל ארצי ולא פנים מגזרי. עלינו להבין שאם לא נשכיל לבצע מהפכה אמיתית במערכת החינוך, נצעד כולנו לאסון חברתי ותרבותי שממנו גם צבא גדול וחזק לא יוכל להציל. ובוודאי ששום הסכם שנתי עם ארגוני המורים לא יעשה זאת. כישלונה של מערכת החינוך וחוסר היכולת לשקם אותה מעידים יותר מכל על הצורך בשינוי שיטת ומבנה הממשל בישראל, ובבניית אסטרטגיה לאומית ארוכת־טווח בכל תחומי החיים.

הכותב הוא יו"ר מועצת העם החדשה וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
[email protected]