דווקא באביב, עת בוקה ומבולקה סביב, הייתה לי עדנה. כן, האביב הזה הוא לי כריבוע שמש שזוהר על ספסל ביום חורף בהיר, מזמין להתחמם, לתלות בו תקווה.
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש", תרגם אהוד מנור את השיר הנפלא של ויניסיוס דה מוראס, אבל באביב הזה נדמה שלאושר שלי אין גבולות - משפט שאני כותב ביד רועדת. למה? כי אושר הוא הדבר שכולנו משתוקקים אליו, אבל כשהוא כבר מגיע, אם בכלל, כמה מפחיד הוא להודות בקיומו!
בניגוד לדבר האמיתי, אנחנו טובים בהעמדות פנים של אושר. הרשתות החברתיות מלאות בהן: ברכה פומבית ליום ההולדת של בת הזוג, לבר המצווה של הילד... הנה המשפחה היפה שלנו בבגדי ים על יאכטה ביוון או סביב שולחן במסעדה בניו יורק או מתפננת על אננס בקרח, בחוף אקזוטי בתאילנד.
הנה אני מרצה בקורס כזה או אחר, מופיע בטלוויזיה, מעדכן על מינוי חדש, על תואר נוסף - סימן שהצלחתי. הנה שולחן הפסח שלנו, הנה שולחן השבת - ופה אני מחובק לסלפי עם (נניח) גל גדות, אלי אוחנה, אילנית או בני גנץ.
איני מזלזל בכל אלה: היכולת להפגין הצלחה היא נשמת אפה של תחרות חיובית, הרצון להתברך במשפחה ובחברים הוא תרפיה עצמית חשובה לעיתים, רק שאף אחד מהם אינו תחליף לאושר הבוקע מבפנים וממלא את כל הגוף בהתרגשות ושמחה, מציף את הלב מרוב אהבה - ונושא תמיד גם כוכבית קטנה של חרדה. זאת שעימה מגיעים גם הלבטים: עד כמה לחשוף, אם בכלל.
יש אנשים שקשה להם לחשוף מצוקה, אודה בלי גאווה שאני אחד מהם: ביותר מ־55 שנותיי, היו מעט מאוד פעמים, אם בכלל, שבהן העזתי לבקש עזרה. כחלק מהשיעורים שאני לומד לאחרונה, הבנתי שככל שקשה לחשוף מצוקות, כך קשה שבעתיים לחשוף את האושר. לא עושר, לא "אושר־פייסבוק", לא "פוטו החיים הטובים", אלא את הדבר האמיתי, זה שרק כאשר מוצאים אותו, מבינים מה היה לא שלם בלעדיו.
העובדה שהאושר שלי הוא אמיתי, אינה אומרת שהוא בא בלי תג מחיר: זיכרון ארוחות שישי, שתמו אך לפני חודשיים ונראים עתה כאילו נלקחו מחיים אחרים (אהובים ואוהבים בדרכם, אבל אף פעם לא די בכדי למלא את החלל), שלושה טיולים ביום עם הכלבה, הביטחון שבשגרה, אפילו היא פגומה. לרגעים שיוויתי בנפשי שזה־זה הדבר האמיתי, כי איפה אין קשיים ואיזו זוגיות מתקיימת ללא ריבים ומשברים?
גם באשר לזמזום הבלתי פוסק של האי־נוחות, הידיעה הברורה שמשהו חסר והשאלה התמידית אם יש אלטרנטיבה נכונה יותר, אודה שסברתי שכך זה צריך להיות: האם אין חוסר הנוחות הקבוע הוא השמן שבגלגלי השאפתנות?
תנו חכמים ממני: "איזהו העשיר? השמח בחלקו!", אבל עם כל הכבוד לחוכמה עתיקת ימים, אני מוכרח לסייג: שמחתי בחלקי, כך שאולי הייתי עשיר - אבל לא הייתי מאושר.
הזכרתי את המחיר. מחמת צנעת הפרט של המעורבים לא ארחיב יותר מדי, אבל אודה שחלק מכאבי הגדילה אל תוך השלב החדש בחיי, היו בשל הפגיעה באושרם של אחרים, זה שעליו נשבעתי להגן בכל מחיר. כשלתי: פירקתי מסגרת שהחזקתי בכוח גם כשהרגשתי איך זרועותיי כבר לא יכולות להחזיק עוד, איך גבי קורס תחת המשא, תחת המסע שהצלחתי לקיים במשך קרוב ל־33 שנה.
האושר שצבע את חיי בגוונים שכלל לא ידעתי על קיומם, נשאר בד' אמותינו ולא מצא את דרכו לפלטפורמות החברתיות. עד כה הסתפקנו בתמונה משותפת אחת בחשבון האינסטגרם (שלה), כשאני בפנים מטושטשות מטעמי צנעת הפרט והמשפחה - והיא לבושה בחולצת כדורגל של הקבוצה הכי לא נכונה, זאת שבניגוד להמנון שמלווה אותה, הלוואי שיגיע היום שבו תצעד לבדה (לא היא, חלילה, הקבוצה).
אפרופו כדורגל - כחלק מהמעבר נפרדתי מאחד המרכיבים החשובים בשגרה הקודמת שלי, המינוי לערוצי הספורט. זה אומנם יתחדש בקרוב, אבל לפחות בינתיים מותיר לי יותר זמן למחוות של אהבה, כמו להביט בעיניה ולדעת שהיא לא עוד תחנה בדרך אלא היעד - סוף המסע. סוף שכולו התחלה חדשה.
העצב אין לו סוף, קבעו המשורר והמתרגם, אבל אני בטוח שבמקרה שלי גם הוא יעבור. הן כבר הודיתי: הבחירה שלי, לראשונה בחיי, בעצמי ובאושרי, הכאיבה ליקרים לי מכל. גם הם, אחרי שיסתגלו, ישמחו בשמחתי. איך אני יודע? ובכן, אם לצטט את צמד המשוררים והמלחינים הגדולים ביותר במאה השנים האחרונות, לנון את מקרטני: "ובסוף, האהבה שאתה לוקח - זהה לאהבה שאתה עושה".
לכן באופן סימובלי ומסונכרן, הן עם המסורת היהודית והן עם עונות השנה: זרעתי אהבה, ידעתי אהבה, ועתה אני מתפלל שאהבה גם אקצור.