זהו, כך נראה, סוף דרכו של שאול מופז בפוליטיקה. מפלגת קדימה היא מותג מת. במפלגת העבודה כבר שריינו את ידלין, וכחלון, משום מה, פסח על האיש שהקריירה הצבאית שלו היא סמל למוביליות חברתית, והקריירה הפוליטית שלו היא סמל לתקרת זכוכית ודעות קדומות. מופז הוא אומנם מהפוליטיקאים הגרועים שידעה המערכת, אבל בעולם שבו הגרועים הם הפוליטיקאים, הסתלקותו הצפויה מהזירה היא אובדן אמיתי.

גילוי נאות. סייעתי למופז תקשורתית כאשר הציג את התוכנית המדינית שלו. כשקיבלתי את ההצעה להיפגש עמו, התגובה הראשונית שלי הייתה “לא תודה, מה לי ולו? אני שמאלנית שעבדה רק עם שמאלנים, והאיש הוא ממובילי דוקטרינת החיסולים”. אבל אז שוחחתי עם אדם שחשב כמוני, נפגש עם מופז ויצא מוקסם, והחלטתי לשנות את דעתי. בפגישתי עם מופז, הוא התגלה כגנרל נטול מניירות גנרליות. שום דבר ממה שציפיתי שיקרה, לא קרה. הוא היה קשוב, ענייני, חכם. כן, חכם. יותר חכם מהרבה מאוד פוליטיקאים שהכרתי בחיי.

בתקופה הקצרה שבה עבדתי איתו, גיליתי את אנושיותו וצניעותו. אין באיש ולו טיפת יוהרה, לבו לא גבה. פמיניסט. במובן הפשוט של המילה, בלי הצהרות בומבסטיות. הוא פשוט לא רואה הבדל בין נשים וגברים, ככה, כמו שזה נשמע. על התוכנית המדינית שהציג גם מפלגת העבודה יכולה לחתום בעיניים עצומות. להבדיל מהרבה תוכניות אחרות היא פרגמטית, אפשרית, ישימה. ועמדותיו החברתיות – אלו מתבססות על המקום שבו גדל: למופז יש לב והוא נמצא במקום הנכון.

בתקופת עבודתנו המשותפת, נחשפתי גם לפן מכוער שקשור במופז: גזענות כנגדו. מתוחכמת, יהירה, נוטפת דבש המהול בארס. כן, יש שבט, והוא לבן, והוא אכזר, והוא אלים, והוא סוגר שורות. כמעט כל אינטראקציה עם התקשורת לגבי מופז הייתה נגועה בזלזול ובשחצנות. עיתונאים אמרו עליו דברים שראוי היה שלא יאמרו לעולם. לא עניין אותם להכיר אותו. הם הכירו את הסטיגמה, והם סייעו לה לגדול, לצמוח ולהפוך לעובדה. מאבקו של מופז בלבני רק סייע להם. הרי לבני היא יקירת השבט, מיסיס קלין, היא אהובת הלבן. הוא הארגזים, היא המצביעים החופשיים.

הוא הבור, היא העגלה המלאה. היא המוסדניקית, הוא כולה היה רמטכ”ל. היו עיתונאים שהגדילו לעשות ושאלו בבוז “מה את עושה איתו?”, כאילו שאני עשיתי בחיי משהו שמתקרב לקרסולי מעשיו והישגיו. כל ניסיון להסביר להם שמופז הוא מהפוליטיקאים היחידים שלא גובה בונוס על רגש, שלא מוסיף לכל חשבון מע”מ, נענו במבט חלול. הרי זה לא ייתכן שההיא שעבדה עם ד”ר יוסי ביילין ופרופ’ יולי תמיר מוצאת בו משהו. אז נכון שלמקום שבו מופז נמצא היום אחראים גם היעדר תבונתו הפוליטית ועקשנותו.

המשפט “בית לא עוזבים” ילווה אותו כל חייו, הצטרפותו לנתניהו בתרגיל לילי היא מופת של חוסר הבנה, את הסיפור עם מפלגת העבודה הוא יכול היה לסגור מזמן, אלמלא ההתעקשות על שריון מקומות נוספים והתנהלות קלוקלת מול ח”כ יובל צלנר. אבל בשורה התחתונה, הרכבה הצפוי של הכנסת הבאה הופך את נוכחותו של מופז בה לנדרשת. מי עדיף שישב בקבינט הביטחוני - שרון גל, ינון מגל, רויטל סוויד או שאול מופז? “מה זאת פלסטינה?”, שואלת הדמות במחזה “הנסיכה האמריקאית” של אלוני. “מקום קטן באפריקה המשתחררת. קנאים מאוד. הרבה פולקלור”, עונה השנייה. את יחסה של התקשורת למופז עוד ילמדו בקורס פולקלור. המקום הקטן יישאר. גם הקנאים.