נתניהו ובנט מתגאים בכך שרק הם עומדים בלחץ אמריקאי ובינלאומי. זאת, לדבריהם, גם הסיבה להצביע עבורם; כי להם הניסיון המדיני כביכול. אכן זהו ניסיון של שנים לדחות כל יוזמה אמריקאית, בינלאומית וערבית לתהליך שלום. הלחץ העיקרי שהממשלה היוצאת עמדה בו הוא הלחץ האמריקאי של אובמה וקרי, כאשר עשו מאמצים לקדם יוזמת שלום. 

על איזה מסע לחצים מדובר? אובמה וקרי הציעו לישראל את חבילת השלום הטובה ביותר לאינטרסים שלנו: תיקוני גבול משמעותיים, סידורי ביטחון מפליגים עם סיוע אמריקאי, הכרה במדינה יהודית, דחיית זכות השיבה; בנוסף לסיוע הביטחוני חסר התקדים שישראל מקבלת מממשל אובמה. העמידה בלחצים שנתניהו מתגאה בה היא דחייה אובססיבית של כל יוזמת שלום לעבר פתרון שתי מדינות, הבאות מטובי ידידיה של ישראל. סרבנות השלום מחופשת לעמידה זקופה ופטריוטיזם מדומה. 

הדבר נכון גם לגבי יחסינו עם אירופה, המציעה פתרון של שתי מדינות על בסיס קוו 67’ עם חילופי שטחים ובתמורה מוכנה לשדרוג המשמעותי ביותר שהוצע לישראל אי פעם ביחסים עם האיחוד.
 

לנתניהו ובנט הכישרון להפוך את מיטב ידידינו בעולם לעוינים. זוהי אסטרטגיית הפחדה כדי להימנע מהסדר מדיני ולזכות בפופולריות בימין האידיאולוגי. אין כאן עמידה בלחצים, אלא התרסקות של אסטרטגיה מדינית כלשהי. במדינאות נכונה, ישראל זקוקה לתיאום מדיני וביטחוני עם בעלת בריתה העיקרית ארה"ב.

ללמד את נשיא ארה"ב פרק בהיסטוריה יהודית, לגדף את מזכיר המדינה ולומר לא לכל הצעה שעולה זו אינה מדיניות. לצד תיאום מדיני ישראל זקוקה בעיקר ליוזמה מדינית. הגיע הזמן להגדיר למה אנו זקוקים כדי להיות מדינה דמוקרטית ויהודית ולקדם זאת. יוזמה מדינית, שבמרכזה פתרון שתי המדינות, ולצדה אסטרטגיה אזורית לשיתוף פעולה מדיני וביטחוני עם מדינות ערב המתונות מצרים, ירדן וסעודיה, היא אפשרית ודרושה.
 

נתניהו ובנט מציגים את הרצוג ולבני כחסרי ניסיון ועוצמה כדי לעמוד בלחצים. לשני מנהיגי “המחנה הציוני" יש ניסיון רב בממשלה בזירה המדינית והבינלאומית. שניהם, בניגוד לנתניהו, מקובלים בוושינגטון וביתר בירות המערב, ואף בחלק מבירות ערב. יש להם את היכולת להתמודד עם דרכים ואינטרסים של ישראל, לערוך שיחות תיאום בארבע עיניים עם אובמה בלי שהבית הלבן מיד אחר כך יגנה הקמת התנחלות נוספת; יש להם את היכולת להידבר עם אבו מאזן ולהציג לו נדיבות מדינית וגם נחישות ביטחונית וקווים אדומים שיכולים לפחות להוביל להסכמים הדרגתיים.

הם גם יתאמו מדיניות עם החשובה במדינות ערב מצרים - כדי לממש חלקית את הנכונות הערבית בנוגע לנורמליזציה של היחסים עם מדינות ערב הפרגמטיות; וכן, יש להם היכולת לעמוד בלחצים.
 

לאחר 17 במארס ישראל זקוקה למדינאות חכמה ולא למפגן שרירים חסר ערך; היא זקוקה ליוזמה מדינית ולא לסרבנות, לראש ממשלה ולא ל"דובי לא לא", היא זקוקה לרכוש מחדש ־ ידידים טובים בעולם, שאבדו בעידן נתניהו בנט.
 

הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה - מנהיגים צעירים"