התלונה שהוגשה אתמול (ראשון) ליו״ר ועדת הבחירות בעניין פעילותו של הארגון V15 והטענה שהוא פועל, בהיבט המימוני שלו, בדרך לא חוקית - מעלה מחדש את השאלה שמטרידה אותנו כבר כמה מערכות בחירות, מאז הקמפיין ״נתניהו טוב ליהודים״ ב־1996. אז מה מותר ומה אסור לגופים חוץ־מפלגתיים, לעמותות ולארגונים לעשות, כדי לסייע ולהשפיע במישרין או בעקיפין על תוצאות הבחירות או על זהות הממשל או המושלים?
שני החוקים הרלוונטיים לענייננו הם חוק הבחירות (דרכי תעמולה) וחוק מימון מפלגות, הקובעים מסגרות נוקשות וקשוחות על המותר והאסור בתקופת בחירות (90 יום לפני קיומן).
ההוראות העיקריות מתייחסות לתקרת ההוצאות המותרת על ידי הסיעות המתמודדות ועל הגבלת קבלת תרומות, שאותן ניתן לקבל רק מאזרחים ישראלים. כמו כן, חל איסור מוחלט על קבלת תרומות מתאגידים ומאזרחים זרים.
אולם, החוק חל על מפלגות וסיעות. אז מה לגבי הגופים החוץ־מפלגתיים, שפועלים לטובת מועמד, מפלגה, או רעיון? בעניין זה כתב מבקר המדינה אז, השופט אליעזר גולדברג, דוח מיוחד, מורה נבוכים, המפרש את החוקים ומרחיב אותם, וכך כתב: ״בבואנו לבחון אם יש להיאחז בפעילות של גוף חוץ־מפלגתי כתרומה לסיעה, עלינו לעמוד על מאפייניה של הפעילות״. רק מבט כולל כזה יכריע אם מדובר בפעילות מותרת או בתרומה אסורה.
מרכיב חשוב של הערכת הפעילות של הגוף החוץ־מפלגתי נעוץ במידת הזיקה הארגונית שבין הגוף לבין הסיעה הנהנית. ככל שהזיקה גדולה יותר - למשל, כאשר ראשי המפלגה הם גם ראשי הגוף החוץ־ מפלגתי - כך קיימת סבירות גבוהה יותר שמדובר בתרומה אסורה.
לפיכך, יו״ר ועדת הבחירות ומן הסתם גם בית המשפט העליון, לאחר שיוגש ערעור על ידי הצד הנפגע, יצטרכו לקבוע את עמדתם על סמך הממצאים העובדתיים, בקשר למהות הפעילות והזיקה הארגונית לסיעות - כפי שיוצגו בפניהם.