ישראל אינה המדינה היחידה הנאנקת שנים רבות תחת עולו של מנהיג. אמריקה נושאת עד היום את צלקות שקריו של ריצ׳רד ניקסון שיצק בה חשד בלתי הפיך לקורה בוושינגטון. ארגנטינה חיה ומגפיהם של חואן ואוויטה פרון על צווארה. הודו שנאה בשתיקה את אינדירה גנדי. איטליה ראתה בברלוסקוני השתקפות של שחיתותה. הרשימה ארוכה ומייאשת ומופיעים בה פרדיננד ואימלדה מרקוס, ניקולאי והלנה צ'אושסקו ורבים אחרים. למרות פשעיה נגד עמה ונגד חייליה מתקשה עדיין ישראל להסכים על קונצנזוס בעניינה של גולדה מאיר, הקלגסית הגדולה של הציונות. אחרי שנים רבות בשלטון במהלך שלוש קדנציות, נדמה שרק עתה מצטברות תחושות הקבס, הדחייה והנפש הנקועה מבנימין נתניהו ואוויטה שלו למסה קריטית בקרב ציבורים שונים ולהכרה שהגיע זמנו לפנות את כס הקיסרות רגע לפני שיסב לישראל נזק בלתי הפיך או שמא רגע אחרי.
על רקע הפיאסקו שנרקם בין נתניהו לבין מצליף הקונגרס, הרפובליקני ג׳ון ביינר, שהפך לשיחת השבועות האחרונים אחרי שהוזמן ראש ממשלת ישראל לנאום בפני מושב משותף של הקונגרס והסנאט בעיתוי שערורייתי מבחינת השפעתו על הבחירות בישראל וחריגה מכללי הפרוטוקול שהאמריקאים המסודרים כה מסורים לו, הוסר סימן השאלה מעל הטענה הרווחת שנתניהו פועל ללא לאות וללא שיקול דעת, כמעט מוכה אמוק, בניגוד מובהק לאינטרסים של המדינה שבראשה הוא עומד. נדמה כי זאת הפעם הראשונה שבה אפילו אוהדיו השרופים ביותר - שלא יוותרו כמובן על תמיכתם בו בשל מחויבותו לאג'נדה הפוליטית והאידיאולוגית שלהם - מבינים את הרתיעה הגדולה של יריביו ממנו ואת תחושת השובע מאחיזתו ההיסטרית במושכות. הבחירות המיותרות הללו, שנתניהו יזם בהנחה שהוא יכול להאריך את כהונתו שוב במקום להסתכן בנפילת ממשלתו בנסיבות שאינן בשליטתו, הניבו בונוס לא צפוי: דיון כמעט פילוסופי בשאלה כיצד הלכה ישראל שולל ושבי אחרי הנוכל הפוליטי הגדול ביותר בתולדותיה. רק עתה, ערב בחירות 2015, נדמה שמתגבשת הכרה חוצה מחנות פוליטיים שהגיעה העת לשלוח אותו ואת אשפת השטיקים המגונים שלו לפח האשפה של ההיסטוריה. אין דרך מדויקת לכמת את היקף התחושה, והיא אינה מבטיחה שנתניהו לא יהיה אחרי הבחירות מי שהנשיא ריבלין ייאלץ להטיל עליו לנסות להקים ממשלה שוב. זה מה שנקרא בעגה עניין לא סגור.
הדיון בתוחלת חייו הפוליטיים של נתניהו עגום במיוחד על רקע הבדיחה המזוקנת שלפיה שני יהודים בעיירה גלותית זקוקים לשני בתי כנסת, משום שאינם מסוגלים להסכים כיצד לנהל בית כנסת אחד. נשגבת מהבנה היא השאלה כיצד הסכינו נציגיו הקולניים, הדעתניים והחופשיים ביותר של העם היהודי במולדתו הנכספת, להניח לפוליטיקאי שפרץ לזירה רדוף שמועה לא בדוקה שהתהפכה בקרביו והתוודה בשידור ישיר ובסגנון אמריקאי שטרם נראה בישראל, על רומן מחוץ לנישואים בשל איום בקיומה של קלטת לוהטת שלא הייתה; שעיקר קסמו היה המוניטין של אחיו יוני שנהרג באנטבה; ששיא תרומתו לתקומת ישראל היה התקופה שבה כיהן כשגריר ישראל באו״ם, מוסד שאותו קילל והשמיץ במרץ מול כל מיקרופון רענן; שעיקר הישגו במגזר העסקי טרם כניסתו לפוליטיקה היה תואר מ-MIT היוקרתית ועמדת ניהול בינונית בחברת הרהיטים רים - לתעתע בהם במשך שלוש קדנציות שבכל אחת מהן הציב שיאים חדשים של שפל מוסרי, פוליטי ואישי.
כיצד קרה שפוליטיקאי מגורז ומגלגל עיניים דמגוגיות שלא הייתם קונים ממנו מכונית מניילון, מכר לבוחר חשדן שלוש מכוניות משומשות ללא מנוע. איך יכול להיות שמנהיגה של אומה הנשבעת ברחל בתה הקטנה בשאיפתה ההיסטורית והבלתי מתפשרת לשלום, עשה הכל כדי להסיט אותה מיעדה הנכסף, שרד זמן כה רב כשהוא עושה שימוש ציני ותועלתני בפוביות היהודיות הגלותיות והקמאיות ביותר באומה המתגאה בצבא החזק ביותר בעולם. כיצד קרה שמי שחייו הפרטיים הפכו ללעג ולשנינה, כולל טינה פתולוגית לרעייתו ולאחיזתה באיבריו הרגישים ביותר, לא ניתרגמו למחאה קולנית נגדו בקלפי. קשה לזכור, אבל מי שהכניס אותו לפוליטיקה והישיב רוח גבית בתחילת דרכו היה משה ארנס, אידיאולוג ימני קשוח אבל פוליטיקאי קורקטי ומנומס שדבק בדרכו אך לא בער באש השאפתנות האישית ופרש כאשר הבין שדרכו אינה מובילה אותו לראש הפירמידה. זה האיש שהמליץ לנו לשים עין על מי ששושלת נתניהו ייעדה שיממש את שאפתנות המשפחה.
מהמקום שממנו אני בא בחיים מקובל להתייחס בחשד ראוי לגברים שאינם ערוכים נפשית להתמודדות עם אובדנו המדכא של שער ראשם. גברים המביטים במראה ומשוכנעים שביכולתם להנדס בלורית היכן שהם רואים קרחת, גברים מסוגם של אהוד אולמרט, שלדון אדלסון, נתניהו ואחרים הם נושא למחקר פסיכולוגיסטי וגם מי שלוקים ביוהרה טורדת שלווה ומי שאינם מסוגלים להתמודד עם גזירת גורלו של הטבע. כאשר ראש הממשלה שלך חמוש בשיער סגול מהצבע המאפיין ישישות יהודיות בפלורידה ומודע כמו חזאי לכיוון נשיבתה של הרוח בחשש שמשב בלתי צפוי אחד ללא מידע מודיעיני יפרע את חזותו ואישיותו, הסיבה לדאגה אינה קוסמטית אלא מהותית. חלק מלהיות האיש שמחליט את ההחלטות הגורליות והקשות ביותר הוא היכולת להשלים עם הקלפים שחילק לו גורלו. בנימין נתניהו הוא דוגמה מובהקת למי שאינו כשיר לקבל את גורלו. כמו את הרעיון שהגיע זמנו ללכת הביתה ויפה שעה אחת קודם.
•••
נתניהו הוא מי שעבורו הומצאה השאלה המתעתעת: דייג אוהב דגים? חובתו הראשונה והמקדמית של מנהיג שנבחר דמוקרטית היא לאהוב את נתיניו בכל מאודו, לעבוד בשירותם ללא לאות ולא לשכוח לרגע את האחריות הגדולה לגורלם המוטלת עליו. הוא חייב להיזהר בשליחות השלום מבלי להזניח אותה, כשם שהוא מחויב בזהירות ובשיקול דעת מרבי בהחלטה על מבצע צבאי ומלחמה. רק מי שאוהב את אזרחי מדינתו ופו־ על בשמם יודע כמה מסוכן הוא המשחק הכוחני ואצבע הדק קלה ומה מחירה הארור בחיי אדם - בעיקר חייליו האמונים על מילוי פקודה ללא סייג - של החלטה ליציאה למבצע חסר כל תוחלת אמיתית כצוק איתן. זה הדמיון הגדול שלו לגולדה מאיר, העקשנות היהירה והמתחסדת והיעדר היכולת להאניש את היריב ולתת לו הנחות, שהפך את שניהם למי שהיו מוכנים להעלות קורבן אדם במלחמות שניתן היה למנוע אותן.
כמו גולדה לפניו לא רואה נתניהו את הפלסטינים. אינו מסוגל להתחבר לכאבם ולשאיפותיהם הלאומיות. בז למנהיגיהם ואינו שומע את שהם אומרים. אין ספק שמגיע לישראל יריבים אנושיים, חביבים ונחמדים יותר, אבל כבר נאמר שהמזרח התיכון אינו סקנדינביה. בצוק איתן, כמו במאבק ההיסטרי שהוא מנהל נגד התחמשותה הגרעינית של איראן, הוכיח נתניהו שאין לו בעיה להטיל למערכה את הערך העליון והחשוב ביותר בסולם העדיפויות של כל אומה, את ביטחונה וחייה. חוץ מההרוגים המיותרים בצד הישראלי ובערעור ביטחונה של ישראל בצבאה, הגיע נתניהו קרוב מקודמיו לרף הבלתי ניתן לעיכול מבחינת ההיסטוריה היהודית, מדרגה אחת פחות מפשעים נגד האנושות. היינו מעדיפים לחשוב שלא הגענו לשם וכי הרחש־בחש בבית הדין הבינלאומי בהאג הוא חלק ממה שנתניהו ומאמיניו מעדיפים לכנות התגברות האנטישמיות, אבל לא זה מה שקרה בפועל. יותר ממבצע נחוץ ובר הישגים ניתנים למישוש היה צוק איתן מה שנתניהו חשב שהוא זקוק לו באותה עת כדי לחזק את אחיזתו בשלטון. אותו רעיון עוועים הדריך אותו בשיא ההיסטריה שלו בעניין האיראני, כאשר גהר על תוכניות מבצעיות להפצצת הכורים בניגוד לעמדת בכירי הממסד הביטחוני שכוחם עמד להם לעצור בעדו ולחסוך מישראל - כך זה נראה - את אחת ההחלטות הטרגיות והבלתי הפיכות בתולדותיה. 50 שנה קודם לכן הגיע נשיא אמריקאי לצומת דומה מול הסובייטים בקובה, אבל אחרי 13 ימים שיכלו להוביל ללא ספק אל סופה של האנושות, התעשת, נסוג מעמדתו המיליטנטית, נצר את הנשק הגרעיני ובכך האריך את תוחלת חייו של העולם.
התנהלותו של נתניהו, שכפי שהדברים קורים בתהליך התנתקותו מהמציאות של כל מנהיג שסך התסביכים שהביא מהבית ותאוות השררה שלו מנצחים את שכלו הישר, מעידה לכאורה על בוז עמוק וטינה מושרשת שהוא חש כלפי אזרחי המדינה שבראשה הוא עומד. במובן זה אינו שונה נתניהו מבריון השכונה, הילד עם הכדור, שילדותו היא זובור מתמשך בידי חבריו. נראה שהדברים הנאמרים ונכתבים תדירות על התנהלותו האישית של נתניהו - על חיבתו החולנית לחיים הטובים, מגלידת פיסטוק על חשבון משלם המסים ועד מטוס פרטי, מהקושי הפיזי המוכח שיש לו להושיט יד לארנק ועד להתקפות הזעם מעוררות שאט הנפש של רעייתו שרה והאופן שבו משתקפת המשפחה הראשונה כולה בתקשורת הישראלית והעולמית - אינם יכולים שלא לצקת בו שנאה מנומקת כלפי האזרחים שעל גורלם ועתידם הוא מופקד.
אף אחד, בעיקר לא אדם חלש אופי ונידף ברוח התועלת האישית, אינו יכול להחזיר אהבה למי שהבהירו פעמים כה רבות את שנאתם כלפיו. לכן הוא מבקש להניח את ראשו הסגול והדואב בחיקם של בעלי עניין מובהקים בכיוון שאליו פונה ישראל כשלדון אדלסון ובעלי הון זרים אחרים. לכן הוא מאמין כי הבמה הנוחה ביותר עבורו להבהיר את ההשקעה הגדולה שלו בשיפור עתידה של ישראל לשיטתו היא באו״ם בניו יורק, בשורה הראשונה של המנהיגים הנדחפים בפריז ובגבעת הקפיטול בוושינגטון. שפתו הראשונה והמועדפת היא אנגלית, ובה הוא מאמין שהוא במיטבו, אף שגם הקלישאה הזאת נשחקה ונחבטה בשנים האחרונות בידי מיטב כותבי הדעות בעיתונות האמריקאית. נתניהו דמגוגי, שקרן ומלאה בכל שפה, קל וחומר באנגלית שהיא שפה שאינה מתמסרת בקלות לשקרים וכבר הפילה מנהיגים גדולים וחשובים ממנו. לכן הוא דרש שיוקם לו עיתון המחולק בחינם והטוען להיות בעל התפוצה הגדולה ביותר בישראל והנערך בידי אנשי שלומו שגם כאשר עבדו בעיתונים אחרים לא היו מסוגלים לומר אמת בעניינו.
•••
מכיוון שרוב הישראלים אינם מכירים את מצליף הקונגרס ג׳ון ביינר, טועים בהגיית שמו, ואינם יודעים דבר על הביוגרפיה שלו, ממוזג סמוק לחיים ועד מנהיג הרוב הרפובליקני והאיש הממונה על מירור חייו של ברק אובמה העושה כן במיליטנטיות נגועה בגזענות, לוקח להם זמן להפנים את החריגה הברוטלית מכללי ממשל (אמריקאי) תקין בהזמנת נתניהו לנאום בקונגרס על איראן כמייצג עמדה נוגדת למאמציו של אובמה להגיע להבנה דיפלומטית שקטה עם האיראנים. זו אינה רק תקיעת אצבע בעינו של הנשיא וצפצוף ארוך על כל מה שעשה אובמה למען ישראל במהלך נשיאותו. זאת פוליטיקה תועלתנית נלוזה מהסוג הנקלה ביותר, המכילה את הנחת העבודה הבאה: נתניהו יכול לשרוד אותה משום שהוא זקוק לאסיסט הנפלא מביינר כדי להגדיל את סיכוייו לנצח בבחירות. הוא יכול לחדור למרחב האווירי האמריקאי ללא חשש, משום שאף אחד לא יירט אותו. אם הים יישרף והדגים ימותו ונתניהו לא ייבחר, מה זה חשוב בכמה דרכים שונות העליב את אובמה. אם ייבחר שוב ברוב שיניח לו להקים ממשלה, הרי שבתסריט הגרוע ביותר ממתינות לו פחות משנתיים מול נשיא המתעב אותו בכל נימי נפשו אך מנוע מלהתנכל לישראל באופן שיפגע בה באמת, בעיקר משום שאובמה אינו עשוי מהחומרים הנקמניים כמו יריבו נתניהו.
מבחינת נתניהו מדובר בפשע ללא קורבנות. הדמוקרטים יעלו על בריקדות וינסו בהתאם לכללי ממשל תקין למנוע את הנאום. העיתונות נמצאת כבר עתה בעיצומה של קדחת אנטי־ נתניהו חסרת תקדים שבמהלכה היא מצביעה על שבירת שיאים של טעם רע ודיפלומטיה מזעזעת. בדרך שבה בוחר נתניהו שלא לוותר על דירת השרד בירושלים ועל המשרה הרמה, הוא אינו מזהה כי בניגוד לישראלים, לאמריקאים נאמנות מולדת ואמיתית למוסד הנשיאות ולעומד בראשו, והם לא יסלחו לראש ממשלת ישראל על היום שבו שם לחוכא ואטלולא את הנשיא, ויזנבו בו עד יומו האחרון. אדלסון לא יחיה לנצח ומוקדם להמר מי יחליף את אובמה בבית הלבן. לא מן הנמנע שנתניהו עושה את שגיאת חייו עבור הזדמנות צילום. שוב.
•••
נקודה חשובה אחת מוזנחת ונותרה יתומה. התשובה לשאלה מה יעשו נתניהו ומשפחתו אם אלוהים גדול ותנועת המעמקים הנשמעת מהאדמה תבשיל לתבוסתו ולהדחתו. כיצד יחיה המנהיג השנוא על רבים וטובים כל כך במדינה שאליה חזר משום שאחיו נפל בקרב ונשאב לחיים הפוליטיים לא בשל חזונו הייחודי לשלום אזורי אלא בשל מכלול תאוותיו. מנחם בגין שמט את אחיזתו, נסוג לדיכאון קליני שבו היה אפוף ומסוגר בביתו עד מותו. יצחק שמיר כיהן שבע שנים וכאשר הפסיד ליצחק רבין פינה את הבמה וממנה דעך לאלצהיימר ששלט בשארית חייו הארוכים. אריק שרון שקע לשמונה שנות תרדמת עד מותו. אהוד אולמרט נהנה מהרגעים האחרונים של טרם החלטה בעניינו. אבל חוץ משמיר אף אחד לא עשה פחות, כה מעט, כלום כנתניהו. שלוש קד־ נציות שלא הניבו מאום. בעיקר הרחיקו ומוססו את רעיון השלום עד שהפך לבלתי נסבל ולא קביל בעיני ישראלים רבים שאינם מייחלים לו יותר. כיצד יחיה נתניהו בין האנשים שהתנכל לגורלם, שתקע אותם בבטון עד ברכיהם, שבז למי שתמכו בו ובמי שרצה להיות נשיא אמריקאי יותר מראש ממשלת ישראל.
ההיגיון הבסיסי ביותר אומר שנתניהו לא יוכל לחיות את שארית חייו - והוא אדם צעיר יחסית - כאזרח ישראלי במולדתו. זאת הסתברות קלושה שאינה עולה בקנה אחד עם המורשת העגומה והשנואה שהוא מותיר אחריו. גם בהנחה שלא ייאלץ לפגוש את חבריו האזרחים בסופר או עושה קניות לשבת בשוק מחנה יהודה, לראש הממשלה לשעבר המסוים הזה אין חיים ששווה לחיותם בישראל. הוא יכול להסתגר בקיסריה. הוא יכול לקוות שאף אחד מהתחקירים הרטרואקטיביים על אודותיו לא יחשפו פשעים ועבירות קטנות שייאלץ לעמוד לדין בעטיים. ההיגיון אומר שהוא ירצה להיות סמוך לשולחנם של מיטיביו האמריקאים, לשוב לבוסטון או לניו יורק והוא יתרץ את החלטתו בשלל תירוצים מרהיבים, כמו להיות קרוב לנכדיו. גם זה צריך להיות ברור: אם נתניהו ייפול הוא יתרסק, יאסוף את שבריו, יאחה אותם וייפרד כמו ניקסון כשהוא ממריא במסוק מהמנחת בירושלים.