1. זה היה כחודשיים לפני בחירות 2009. אהוד אולמרט - שעמד אז בראש ממשלת מעבר, אחרי שכמה שבועות קודם לכן הגיש לנשיא את מכתב התפטרותו - שיגר לנשיא סוריה, בשאר אסד, מסר שלפיו ניתן לחדש את המשא ומתן המדיני בין ישראל לסוריה בתיווך טורקי.

ההודעה, בעיקר על רקע עיתויה, עוררה סערה גדולה במערכת הפוליטית. השר אלי ישי הצהיר שככל שהדברים אמורים בו, לראש ממשלה שהתפטר אין שום סמכות לעסוק במשא ומתן על עתיד רמת הגולן. עמיתו למפלגה, השר אריאל אטיאס, העיר שבתקופה שבה אסור למנות שופטים חדשים לבית המשפט, משום שיש חשש שהבחירות הקרבות ישפיעו על הבחירה, לא נראה לו סביר שניתן יהיה לנהל מו"מ מדיני. נשיא המדינה היום, ראובן ריבלין, אז חבר כנסת מן המניין, קרא גם הוא לאנשי קדימה "לנהוג באחריות לאומית ולומר לאולמרט 'מספיק ודי'. אין לממשלת מעבר מנדט מוסרי לנהל משא ומתן על האינטרסים החיוניים של ישראל", חרץ.

ח"כ לימור לבנת הלכה עם התחושות הללו צעד אחד קדימה ופנתה ליועץ המשפטי לממשלה. היועץ, מני מזוז, ביקש בתגובה להבהיר לה ולחבריה שהם לא בכיוון. אין לראש הממשלה שום בעיה לנהל משא ומתן מדיני גם אחרי שהתפטר והמדינה הולכת לבחירות, הסביר, המשפט החוקתי אינו מכיר בדוקטרינה מיוחדת שלפיה סמכויות ממשלת מעבר מצטמצמות ל"פעולות שוטפות" בלבד.

שמונה שנים קודם לכן, זמן קצר לפני בחירות 2001, נדרש בג״ץ לסוגיה דומה. הרקע הפעם היה רצונו של ראש הממשלה, אהוד ברק, שממשלתו התפרקה, לנהל מו"מ עם יאסר ערפאת. פרופ' הלל וייס, שהגיש את העתירה, הביע את חששו מכך שהממשלה שתיבחר לא תוכל לסגת מהבטחות או התחייבויות שיעלו במסגרת השיחות שיוביל ברק. אבל בג"ץ בהנהגתו של הנשיא אהרון ברק חשב אחרת. סמכות הממשלה אינה מוגבלת, קבע, והיא יכולה להמשיך לנהל את מדיניותה עד לכינונה של ממשלה חדשה.

בשבוע שעבר התחוללה כאן סערת פרס ישראל. ראש הממשלה, בכובעו כשר החינוך, ביקש להחליף כמה מחברי ועדת הפרס וספג אש כבדה. בין הביקורת של יריביו הפוליטיים שאותה אפשר היה להבין, לביקורת של העיתונות, שלה אפשר היה לצפות, בלטה המעורבות של היועץ המשפטי לממשלה. יהודה וינשטיין קבע שראש הממשלה לא יכול להתערב במינויים של חברי ועדות פרס משום שאנחנו מצויים בתקופת בחירות.

נתניהו אומנם החליט שלא לריב עם היועץ על הרקע הזה, אבל אנשי מכון המחקר פורום קהלת טרחו להזכיר לו במכתב ששיגרו אליו, שהתקנון של פרסי ישראל קובע במפורש ששר החינוך, רק הוא, אחראי למנות את חברי ועדת הפרס. ולא זו בלבד, אלא שבניגוד לכל הצעקנים שמחו על "ההתערבות הפוליטית" של נתניהו, התקנון הזה פוסק ששר החינוך הוא היחיד שיכול לאשר או לא לאשר את המלצות השופטים. לא פקיד א־פוליטי, לא חייזר נטול אג׳נדות. שר החינוך הפוליטיקאי, הוא ולא אחר. כך היה תמיד, כך לא יהיה עכשיו. למה? כי היועץ וינשטיין החליט שלא סביר ששר החינוך ימלא את התפקיד שהעניק לו תקנון הפרס קרוב כל כך לבחירות.

מה זה אומר? זה אומר שנתניהו, בניגוד מוחלט לתקנון, יהיה חייב עכשיו לשמש חותמת גומי של כל מה שיומלץ. רוצים את זה בניסוח קצת יותר ברור? תפיסת העולם של היועץ המשפטי לממשלה גורסת שלנהל משא ומתן עם הפלסטינים על עתידה של ירושלים או לנהל משא ומתן עם אסד על גורלה של רמת הגולן, זה משהו שאין בעיה לעשות חודש לפני הבחירות, אבל להחליט אם פרופ' אריאל הירשפלד שתמך בסרבנות ישב או לא ישב בוועדת הפרס לספרות עברית, זה כבר יותר מדי.

סיפור פרס ישראל הוא רק קטע קטן מהבעיה. באופן מעשי בחודשיים וחצי האחרונים עומד בראש ממשלת ישראל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין. פקיד בכיר מאוד, נבון, חכם, מכובד, אבל כזה שלא עמד מעולם לבחירה. באופן שלא מוזכר ולו ברמז בשום דבר חקיקה, החליט וינשטיין כבר ביום שבו הודיע נתניהו שהוא מתכוון ללכת לבחירות, עוד בטרם עברה ההחלטה בכנסת, כי אנחנו בתקופת בחירות ועל כל משרדי הממשלה לנקוט מעתה ריסון ואיפוק בהחלטות שלהם בתחומים שונים ורבים. בעצם, אם בוחנים את ההתערבות שלו והשליטה שלו בחודשים האחרונים, וינשטיין איננו רק ראש הממשלה. וינשטיין החליף בפועל את הממשלה כולה.

הוא הפריע להעלות את שכר המינימום ל־5,000 שקל ואישר את המהלך בסופו של דבר בתנאים שלו. הוא מונע מהשר לביטחון הפנים לקדם את הליכי בחירתו של מפכ"ל חדש למשטרה, למרות מצבו הקשה של הארגון ואף על פי שכהונתו של יוחנן דנינו תפוג שישה שבועות אחרי הבחירות, פרק זמן שאין שום סיכוי שבעולם שיתאפשר בו גם להקים ממשלה, גם לקיים הליך סדור של בחירת מפכ"ל וגם להעביר למפקד הבא חפיפה מסודרת.

את המתווה לפתרון בעיית ערוץ 10, וינשטיין קבע באופן זמני לחצי שנה כדי שהממשלה הבאה היא שתדון בו, כשהוא נוטל את ההחלטה מידיה של מועצת הרשות השנייה, שמא שיקולי בחירות ישפיעו גם עליה. את קידום תוכנית מחיר מטרה של משרד הבינוי הוא אישר בקושי, רק אחרי בדיקה והתלבטות.

הוא לא הפריע לכנסת להאריך את כהונתו של היועץ המשפטי שלה בחמש שנים, אבל כשהתנועה למשילות ודמוקרטיה פנתה למשרד לשירותי דת והעירה שיש בעיה עם כמה מורשי החתימה הוותיקים במועצות הדתיות שמכהנים בתפקידם באופן שאיננו תקין, הוסבר להם בין השאר שלפי ההנחיות של היועץ, בתקופת בחירות לא ניתן למנות חדשים במקומם.

וכך, במשך ארבעה חודשים משתק היועץ, על סמך נהלים שכאמור לא מעוגנים בשום חוק, את כל הרשות המבצעת. הוא היחיד שמאשר, הוא היחיד שפוסל.

 


אורבך. שיעור גדול לחיים. צילום: מרק ישראל סלם
 

לפני כמה שבועות הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה עתירה לבג"ץ בעניין הזה. בתנועה עשו חשבון ומצאו שאם היינו פועלים כל השנים לפי תפיסת העולם של וינשטיין, הרי שבממוצע 54 ימים בשנה במשך 15 השנים האחרונות ממשלות ישראל היו מוגבלות ביכולתן לקבל החלטות. כמעט חודשיים בשנה.

שופטי בג"ץ מחקו את העתירה וביקשו שתוגש באופן פחות כוללני, כפי שאכן נעשה כעבור זמן קצר, אבל קודם לכן הספיקה הנשיאה מרים נאור למתוח ביקורת על הגישה של היועץ. "...לא אכחד כי לעתים יש את הרושם שהכללים קצת נוקשים... וכשמגיעות הבחירות כל פרק זמן כזה קצר כפי שקרה לאחרונה, אולי יש צורך להגמיש זאת ולא לשתק מדינה...". "במצב שבו יש מפעם לפעם בחירות לצערנו", אמרה לנציגת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, "בתוך האיזון הזה צריך לבוא בחשבון גם איך לא משתקים מערכות. אנו רואים גם תיק אחרי תיק שאתם מבקשים ארכה של חצי שנה. אנו מקווים כי תעבירו את המסר שלנו לגורמים המתאימים... אי אפשר לשתק מדינה".

אז מה, נאפשר לממשלה לקבל החלטות גם ערב בחירות? כן, למעט בשוליים קיצוניים במיוחד. שוחד יכולה הממשלה לשלם גם במהלך הקדנציה, ואם היא מבקשת לחלק תופינים לסקטורים היקרים ללבה, היא יכולה לעשות את זה גם בסתם ימים של חול. יראה הציבור וישפוט. אם ההתנהלות הזאת לא מקובלת עליו, יש לו דרך להביע את מחאתו בקלפי.

אגב, גם וינשטיין עצמו מונה לתפקידו על ידי ממשלה אחת, בהחלטה שהייתה לה השלכה גם על הממשלה שבאה אחריה. נכון, זה לא קרה בתקופת בחירות, אבל מה ההבדל? אם יצחק אהרונוביץ צריך להשאיר לשר הבא לביטחון הפנים את בחירת המפכ"ל כדי לא להעביר לו ירושה שאולי לא מתאימה לו, שגם וינשטיין יואיל בטובו להתפטר ולאפשר לממשלה הבאה שתיבחר למנות לה יועץ משפטי אחר שאולי יהיה מתאים לה.

יודעים מה? זה לא נגמר כאן. למה בעתירה לבג"ץ שמבקשת להרוס בתים של יהודים בשומרון, מגישה עכשיו הפרקליטות את תגובתה? בואו נחכה, אולי אחרי הבחירות תהיה כאן ממשלה אחרת שתציג מדיניות חדשה. שהרי מה נעשה אם זה יקרה? נבנה את הבתים שאולי ייהרסו כעת בגלל עמדה שהוצגה בתקופת בחירות? ההשלכות של זה לא קצת יותר מרחיקות לכת מהשאלה הרת הגורל אם דויד גרוסמן יקבל או לא יקבל את פרס ישראל?

2. יש לי בעיה קשה עם שימוש בשואה או בסמלים נאציים שלא בהקשרם ההוא. לא יכול לסבול את זה, לא כשזה בא מימין, ולא כשזה בא משמאל. אני רואה את עצמי חסיד גדול מאוד של חופש הביטוי, אבל ככל שזה תלוי בי הוא נעצר חצי מטר לפני שהוא מגיע אל ההיסטוריה האיומה ההיא.

לכל כלל יש יוצא מן הכלל. כשראיתי את הסרטון של ועד מתיישבי השומרון, זה שנקרא "היהודי הנצחי" ושעורך העיתון "Hasmol", מכונה בו "הר שטירמר", הצטמררתי. התקשרתי אל חברים בוועד, שאותם אני אוהב, וניהלתי איתם ויכוח נוקב, ואחר כך העליתי לשידור את בני קצובר והמשכתי איתו את הוויכוח הזה מעל גלי האתר. אחר כך, כשראיתי את מסע ההסתה המשתלח, הארסי והפרוע נגד אנשי הוועד, הבנתי שמישהו צבוע במיוחד עושה עליהם סיבוב פוליטי גדול.

למה? כי במשחק ההסברתי שבין הקטבים הפוליטיים בישראל, על כל שימוש של הימין במוטיבים נאציים, יש 50 שימושים כאלה משמאל. המוני פובליציסטים, חתני פרס ישראל, אנשי רוח ואקדמיה, אמנים ושחקנים, מצאו במהלך עשרות שנים את הדרך להשוות את מעשיו של צה"ל או את מעשיהם של המתנחלים לזוועות ההן של החיה הנאצית. השוו ונשארו בחיים.

אולי זה הזיכרון החלש שלי, אבל אני מתקשה לשחזר מקרה שבו איש שמאל אחד זכה למה שזכו השבוע אנשי ועד מתיישבי השומרון. כשאנשי "ארץ נהדרת" פרסמו סטטוס שמציג את השר גדעון סער מקעקע מספרים על ידיהם של המסתננים מאפריקה, הסבירו לנו שכך נראית סאטירה נוקבת. כשהם הציגו את ח"כ יעקב כץ כצל'ה כ"צייד היהודים" מהסרט "ממזרים חסרי כבוד" ושמו בפיו את הביטוי "העבודה משחררת", שהתנוסס בשער מחנות הריכוז הנאציים, יונית לוי לא עיקמה את השפה.

כששולמית אלוני, פעם שרת החינוך, אמרה ש"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שמהם ינקה הזוועה הנאצית", זה עבר בשלום. כשהיא קבעה ש׳׳עורכי ה'דר־שטירמר' היו נהנים לקרוא את הכותרות של תעמולת הליכוד", זרמנו עם זה יפה הלאה. כשהיא סיפרה ש"נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס", שום מהדורת חדשות לא חשבה לקרוע לה את הצורה. כשבמכללת שנקר ערכו לפני כמה שנים תערוכה שמתארת מה יקרה כשהמתנחלים ישתלטו על המדינה והציגו בה דגל ישראל משולב עם צלב קרס או תמונה של מתנחלת בתוך כרזת תעמולה של המפלגה הנאצית, זה עבר בדממה. המנהל אפילו הסביר שכשאנחנו מדברים על חופש אמנותי, לזה בדיוק אנחנו מתכוונים.

שריר הזעזוע הימני של התקשורת תפוס כל הזמן. הווישר של מהדורות החדשות מנגב את הלכלוך רק לצד אחד. ראיתי השבוע ברשתות החברתיות עיתונאים שעסוקים בחיפוש קדחתני אחרי מי יצרו את הסרטון החדש. כתב גלי צה"ל "חשף" את זהותו של הדובר שברקע. אחרים התאמצו לחקור מי הפיק ומי הכין. הכי מוזר היה לי לקרוא השבוע את ידידי יהודה נוריאל, איש שאני באמת מעריך ומחבב, שהתחלחל מהסרטון וכתב עליו "סרטון הסתה אנטישמי מטורף", וגם: "נעמי שמר? אצ"ג? סיפורי המקרא? במפעל ההתנחלות יונקים השראה ממקום אחר. דימויי התעמולה השטנית הנאצית".

למה היה לי מוזר לקרוא את זה? שמעו סיפור. פעם, כשעבדנו יחד ב׳׳מעריב", נוריאל פרסם טור נוקב תחת הכותרת "ארץ קטנה עם שפם", שכותרת המשנה שלו הייתה "מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים". נוריאל בנה את הטור מטקסטים שלקח מדברים שאמר וכתב אחד, אדולף היטלר, וחתם עליו בשם א. שיקלגרובר, שם נעוריו של היטלר. נוריאל, אגב, פוטר אז על ידי עורך העיתון אמנון דנקנר. "עצם האמירה שלפיה דעות המתנגדות לסרבנות מתאימות להיטלר או קרובות אליו היא בלתי נסבלת", אמר אז דנקנר. דחילק, יהודה, דווקא אתה שתשמיע ביקורת כזו?

הדיון בשאלה אם מותר או אסור להשתמש בשואה או בסמלים נאציים, כדי לנהל כאן את הוויכוח הפוליטי שלנו, הוא דיון לגיטימי. דעתי, כאמור, שלא. אני מכבד את מי שאוחזים בדעה ההפוכה. אבל אמת מידה אחת צריכה להיות לכולם. אם אסור, אסור לכולם. אם מותר, תפסיקו לעשות פרצופים צבועים של זעזוע כשמי שעושה את זה חושב אחרת מכם.

3. אורי אורבך. אחרי כל מה שדיברנו השבוע, אחרי כל מה שכתבנו השבוע, נותרו רק כאב גדול, תודה גדולה ושיעור גדול לחיים.