יש עניין בלתי פתור עוד מימי ממשלתו הראשונה בשנות ה־90 של המאה הקודמת. בנימין נתניהו רכב למעון בירושלים על גלי השחרת האליטות. התרגיל שנחשף בפרשת בראון־חברון שימש דוגמה למשקפיים שדרכם רואה הראש החדש את ישראל תחת הנהגתו.

את הפלונטר ההוא, תחושת הנחיתות המובנית, לא פתר נתניהו עד היום. אחרי שהבין שאיראן והמדינה האסלאמית לא יישאו אותו שוב לכיסא החשוב, חזר הראיס לשיטה המוכרת, מכחול שחור על אליטות ישנות.
אליטה היא מושג סוציולוגי עתיק יומין. קבוצת מיעוט שלטת עם נטייה לסגירות בגלל הדמיון הרב שבין חברי הקבוצה. נתניהו, שזיהה היטב את מרמורו של העם כלפי אותן אליטות, הפריד את עצמו מהקבוצה השלטת ועטה על עצמו את תחפושת הנדכא והמסכן, כדי לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב מכולם: הפרד ומשול. הסת וקח מכחול. תראה לאליטות מי כאן שולטתתתת.

בכינוס ועידת איפא״ק בניו יורק, שנת 2012, נעזר נתניהו בניב אנגלי ידוע: ״אם זה נראה כמו ברווז,הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, מה זה?״. ראש הממשלה רצה להדגיש את עיוורון העולם ביחס לגרעין האיראני והמחיש זאת בעזרת ניב הברווזים. את אותה שאלה אפשר להפנות למר נתניהו עצמו: אם הוא נראה כמו אליטה, הולך כמו אליטה ומדבר כמו אליטה, מה זה?
יש שיאמרו שהאנלוגיה כאן היא תולדה של שנאת הטבועה בראשו של הכותב, אלא שבחינה מדוקדקת של חייו של הראש ואורחות חייו יובילו למסקנה המתבקשת: נתניהו הוא אליטה והאליטה זה הוא.
הביטו בחבריו של נתניהו. בעיתוני סוף השבוע למדנו שאחד מידידיו הטובים הוא אודי אנג'ל, מבעלי ההון החשובים והמשפיעים בישראל. אנג'ל הוא רק דוגמה לתחביב ידוע של הראש, חבירה לראשים אחרים, ראשי ההון שכל כך אוהבים להתחבר לשלטון.
נמשיך. קבוצות אליטה רבות מגיעות מאותה קבוצת גזע, עדה או דת. במקרה שלפנינו אין חולק כי צבעו של נתניהו הוא הצבע הנכון שמרכיב את השלטון, ואת האליטות.
נתניהו יודע הכי טוב מכולם לפרוט על מיתרי רגשי הנחיתות של קהל בוחריו. הוא לוחץ על הנקודה הזו שוב ושוב לאורך השנים. רבים מאותם מצביעים נהנים לנופף בדגל האנטי-אליטות של נתניהו. הם מרגישים שקבוצות המיעוט שולטות במדינה מימי בראשית. הם מתעבים כל סממן של שלטון האליטות.
התנהגות זו של אותם בוחרים, שונאי האליטות, שמשלשלים שוב ושוב את אותו הפתק לקלפי מבלי משים שהנציג הבכיר על הפתק הוא דוגמה מובהקת לאליטה עצמה, מצדיקה מחקר סוציולוגי מעמיק או הגדרה מחדש של המושג אליטה.
בימים אלה מציינים עשור למותו של דודו גבע, אבי הברווז הצהוב. מעניין מה הוא היה חושב על משל הברווז של האליטיסט מהמעון ברחוב בלפור. •
הכותב הוא עורך התוכנית "לונדון וקירשנבאום"