1. ימי פומפיי האחרונים?


זה עוד לא נגמר. זה שביר, זה הפיך, זה פריך. גם אם הרצוג יביא בסופו של דבר 2־3, אולי אפילו 4 מנדטים יותר מנתניהו, עוד אין לו ממשלה. והוא עוד לא הביא את המנדטים האלה. מצד שני, אם היו מספרים לנו בתחילת הקמפיין ששלושה ימים לפני הדד־ליין יפגר נתניהו אחרי הרצוג ויילחם על חייו הפוליטיים, היינו מתפקעים מצחוק. כרגע המצב הוא תיקו בין הגושים ויתרון קל להרצוג. המגמה הכללית היא נגד נתניהו, אבל את המנדטים, כמו את הכסף במשחק פוקר, סופרים רק במדרגות. והמדרגות עוד לפנינו.
 

איזה סוף שבוע נוראי הולך לעבור עליהם שם, בבלפור. אני שואל את עצמי בשביל מה הוא צריך את זה. חוץ מהעובדה שהוא נלחם מלחמת מאסף נגד עצמו, הם יצטרכו לשבת שם במהלך סוף השבוע ולהכין את התצהיר של ״הגברת״ לבית המשפט בתביעת מני נפתלי. תצהיר שהיא הייתה אמורה להגיש השבוע, אבל לא הגישה. למה לא הגישה? כי הפרקליטות, שהיא כבר מזמן לא פרקליטות המדינה אלא פרקליטות המשפחה, החליטה לא להגיש. אני מנחש שהם פשוט לא הצליחו להכריח אותה להגיש תצהיר. היא קובעת, לא הם. עד שהגיע בית המשפט, והשליט סדר.
 

מה עובר על שי ניצן? אין לדעת. הוא כנראה מקנא ביהודה וינשטיין. אני מניח ששניהם עוקבים עכשיו אחרי פרפורי הגסיסה של משטר העריצות. גם הם, אני מניח, מקווים שאלה הם ימי פומפיי האחרונים. הם, שאמורים להיות שומרי הסף של שלטון החוק, רוצים להשתחרר כבר (אם כי מהקלון אין שחרור). אני לא מקנא באותו אומלל ביש מזל מהפרקליטות שאמור לשבת עם הגברת בסוף השבוע הזה להכנת התצהיר. אולי בכל זאת ישאירו את זה לקונסיליירי דוד שמרון? אני מקווה שהיחידה לאבטחת אישים מתגברת כוחות שם בסוף השבוע הנוכחי. באמת.

2. שיא הגיחוך


נתניהו סובל עכשיו. הוא הרוויח את הסבל הזה ביושר. אומרים לי שאני מגזים איתו. שיגידו. זה לא אני מגזים איתו. זה הוא שמגזים איתנו. נתניהו בנה קריירה מפוארת על טריק ושטיק אחד, איראן שמו. הוא נכשל בתחום הזה כישלון חרוץ. הוא לא מנע את הגרעין האיראני. הוא חלש במעשים, חזק בדיבורים. במקום להחריב את הגרעין האיראני, הוא החריב את הברית עם ארה״ב. הוא מקווה שנשתכנע בדיעבד שהוא רק זה שמזהיר, זה שמתריע, הראשון שמזהה.
 

הוא מקווה ששכחנו שהוא הצהיר, פעם אחר פעם, באותם נאומים חוצבי להבות, שאם לא יימצא מי שיעשה את זה, ישראל תעשה את זה בעצמה. ואז, ברגע האמת, בסתיו 2010, בסתיו 2011 ובסתיו 2012, הוא כשל. הוא חשש לעורו. הוא לא הסכים לקחת את הסיכון האישי. הוא מעדיף לנאום. הוא אלרמיסט מקצועי, מפיץ פחד וחשדנות, מדי פעם הוא גם קולע. אפילו אביו המנוח, פרופסור בן־ציון נתניהו, אמר בראיונות עיתונאיים שביבי לא מתאים להנהגה. מתאים להיות מספר 2, לא מספר 1. שר חוץ אולטימטיבי. לא ראש ממשלה.
 

הוא הבטיח להפיל את שלטון חמאס. במקום זה הוא העצים אותו. תחתיו, המטיר חמאס רקטות על חלק גדול משטחה של ישראל, כולל תל אביב, במשך 50 ימים רצופים, שיתק ליומיים את שדה התעופה הבינלאומי והריץ מיליונים למקלטים. אחרי כל זה, חמאס שרד כדי לספר לחבר׳ה ואפילו מוחמד דף חי.
 

כשהוא הגיע השבוע לכנס בחירות במלון ״פרק״ בנתניה, אי אפשר היה שלא להיזכר בפיגוע המזוויע ההוא, שבעקבותיו יצאו אריאל שרון ושאול מופז למבצע חומת מגן. מי ששחרר לא מזמן את הארכי־רוצחים של ״פרק״ היה נתניהו, בעסקת שליט. הוא בנה קריירה שלמה על המוטו שאסור לנהל מו״מ עם טרור, ובטח לא לשחרר רוצחים. ואז הוא הפך לראש הממשלה הישראלי ששחרר הכי הרבה רוצחים. למעלה מאלף משוחררי עסקת שליט חייבים את החופש שלהם למחאת הצדק החברתי בקיץ 2011. 
 

זה לא שנתניהו רצה כל כך להחזיר את שליט, כמו שהשתוקק להרגיע את המחאה, והצליח. הוא לא מהסס להכפיש ולהשחיר כל מי שמעז להגיד נגדו משהו. השיא הגיע עם מאיר דגן, גיבור ישראל. איזה עולב היה לראות את התוכי הממורטט אופיר אקוניס משתלח בדגן, שמנהל כעת קרב גבורה כפול, על חייו ועל חיינו, בגסות כזו. כמה ימים אחר כך התייצבו כמה מחבריו של דגן, כולל שבתי שביט, גם הוא ראש מוסד רב מעללים, גם הוא איש ימין מובהק, והטיחו בנתניהו את האמת. כן, לקח כמה רגעים, וגם הם תויגו כ״שמאלנים״. אקוניס כבר צרוד.


נתניהו. צילום: פלאש 90

 

יאיר לפיד, בנאום הפתיחה של הקמפיין לפני כשלושה חודשים, דייק: בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מנותק. הוא בז לשכבות החלשות, הוא מעריך את תומכי הליכוד רק כשהם מצביעים עבורו, הוא לא נוקף עבורם אצבע. בזמן כהונתו המריא יוקר המחיה, רכישת דירה לזוג צעיר הפכה משימה בלתי 

אפשרית, הפערים הגיעו לממדי ענק. כשכל זה קורה, ישב נתניהו במעון הממלכתי ובנה סביבו חצר ביזנטית לתפארת, עם גילויי נהנתנות, חזירות ובזבזנות שטרם נראו במקומותינו, עם שיכרון כוח, עם זלילה וסביאה והפיכתה של גברת בעייתית לסוג של תרכובת בין אימלדה מרקוס לאווה פרון, על סטרואידים.
 

לשיא הגיחוך זה הגיע השבוע, כשנתניהו, בדיוק כמו אז, בימים השחורים של 99', החל לצווח שיש קונספירציה בינלאומית ״להדחתו״. רגע, ביבי, זה לא אתה שהקדמת את הבחירות? מישהו הכריח אותך? לפיד רצה בדיוק להעביר תקציב שהיו בו כמה סוכריות לעם ישראל, אז פיטרת אותו. ציפי לבני הייתה שרת המשפטים שלך, אתה מינית אותה לאחראית על המו״מ, ועכשיו אתה מדבר על האפשרות שהיא תגיע לעמדת הנהגה כעל קטסטרופה לאומית.

ובכלל, מה פירוש הדבר ״להדיח״ אותך? בבחירות אפשר להפסיד, ואפשר לנצח, לא? אולי זה בכלל לא חוקי להדיח אותך? אתה יכול לארגן חוות דעת של וינשטיין? יש לך הבטחה אלוהית? יש לך קלטת של מרן? יש לך את הבית ברחוב בלפור בטאבו? יפה. כי יש כאן מאות אלפי צעירים שיכולים רק לחלום על דירה בטאבו.
 

בימים אלה מגביר ברון ההימורים שמממן את מפעלות התקשורת של נתניהו את הפצת החינמון המשפחתי בעשרות אלפי עותקים ביום. העסק הזה עולה מאות מיליונים ומטרתו אחת ויחידה: האלהת משפחת נתניהו, ועריפת ראשו של כל מי שמתנגד לה. וכשהוא עומד על ערימת החינמונים האדירה הזו, אומר נתניהו שיש גורמי חוץ עם כסף גדול שמנסים להפילו. שיא גינס חדש בחוצפה נשבר לנגד עינינו. הקטע הוא, שנתניהו מאמין במה שהוא אומר. זה מפחיד.
 

 
 
חודשים ושנים הוא מתעלם מאיתנו, בתקשורת. מתראיין באנגלית לרשתות זרות, או לערוצי רדיו חרדיים (כדי להבטיח להם שעם היבחרו מחדש יבטל את חובת הגיוס). פתאום, כשהבית בוער, הוא עשה סבב ראיונות. בדיוק כמו שעשה בימים ההם ב־99'. בדיוק כמו שעשה יורשו ובן דמותו, אהוד ברק, בימים ההם ב־2001. כמה טוב פה, מנסה נתניהו לשכנע אותנו. איזה גן עדן. מה שמזכיר לי את קמפיין 92' בארה״ב, כשג׳ורג' בוש האב, שנחשב למלך העולם אחרי ששחרר את כוויית והוריד את סדאם חוסיין על הברכיים, הפסיד לאלמוני מארקנסו בשם ביל קלינטון, רק כי לא הבין ולא הכיר במצוקתם של בני עמו.


• • •


ונתניהו אחרון לסיום: אתם קוראים כאן את הראיון שערך איתו חברי ועמיתי גיל הופמן מה׳׳ג׳רוזלם פוסט". כשאתם קוראים את זה, אנא לא לשכוח: ההחלטה של נתניהו להתראיין ל"מעריב" על ידי עיתונאי של ה"ג׳רוזלם פוסט" היא לא החלטה של מר נתניהו. זו הוראה של גברת נתניהו. כל מי שבקי במה שקורה שם, יודע מי מחזיק את המפתחות ומי מקבל את ההחלטות. זה אמיתי. זו עובדה. שנים ארוכות, כשהייתי לבד במערכה הזו, חשבו שאני תמהוני. היום הציבור כבר יודע את האמת. הגיע הזמן לשנות את המציאות המטורללת הזאת.
 

עוד אני כותב את הדברים, מתברר שנתניהו לא הסכים להתראיין לרביב דרוקר בערוץ 10. בתגובה נכונה, החליט הערוץ לא לשדר ראיון עם נתניהו. אם היינו נלחמים באמת על חיינו העיתונאיים, אם היינו חפצי חיים, היינו צריכים כולנו (חוץ מהביביתון והערוץ הראשון) להודיע, באותו רגע, שאם נתניהו מחרים את דרוקר, לא מראיינים אותו. שייתנו, הוא ושרה, ראיון זוגי לאדלסון ועמוס רגב. נראה אותם עומדים בשאלות הקשות באמת.
 

הגיע הזמן למתוח קו אדום. להפסיק לקבל את הדין. אני כותב על מה שנתניהו עושה לתקשורת כבר שנים. בהתחלה, כמו עם סיפורי שרה, אף אחד לא האמין. אחר כך חשבו שאני מגזים. עכשיו, מתברר שהכל נכון. הכל קורה.
 

בשבוע שעבר, כך פורסם, הגיעו בכירי ערוץ 2 לפגישה סגורה עם נתניהו בלשכתו. עיתוי מעניין. בפגישה, כך פורסם (ולא הוכחש), "הזכיר" להם נתניהו שהחוק לפצל את ערוץ 2 עדיין רלוונטי, עדיין תלוי ועומד מעליהם. מדובר באיום. מה שמצחיק זה שבאותה שעה ממש ממשיך נתניהו, ממשיכים עדת חסידיו השוטים, לטעון שהתקשורת נגדו. איזו תקשורת? חלק ניכר מהתקשורת כבר שייכת לו, או נדרסת על ידו. הוא מחזיק את תיק התקשורת, הוא מחזיק מגף על הגרון על ערוץ 10, מגף נוסף על הגרון של ערוץ 2, הערוץ הראשון שלו, חלק ניכר מאתרי האינטרנט שומרים עליו, אדלסון קנה גם את ״מקור ראשון״ כדי שבנט לא יתרומם, חס וחלילה.
 

בשבוע שעבר שאלתי את עצמי איך זה שאני בכלל לא מהרהר בעובדה שאצלי, למשל, נתניהו לא מוכן להתראיין כבר שש שנים. ואני מקבל את זה ככורח, כסוג של מציאות שצריך להשלים איתה. אגב, בפעם האחרונה שהתראיין אצלי (ואצל מאיה בנגל), זמן קצר אחרי שחזר לשלטון ב־2009, הוא היה מרוצה מאוד מהראיון (עשינו איתו ראיון אישי). אבל אז הוא קיבל הוראה מגבוה. כשההוראות באות מהכיוון ההוא, נתניהו מציית. וכולנו מתכופפים.


3. ניהול סיכונים


חייבים להגיד משהו על ביטחון. יש בינינו כאלה שהתמכרו לתחושת הביטחון המזויפת שהנחיל כאן בנימין נתניהו. הם חוששים שמישהו מנוסה פחות יקבל את ההגה ומי יודע לאן יסיע אותנו. מדובר בחשש שווא. קודם כל, נתניהו. מר ביטחון? הצחקתם. חברים, לפני קצת יותר מחצי שנה הייתה כאן מלחמה. היא הייתה הארוכה במלחמות ישראל (חוץ ממלחמת העצמאות). תל אביב הופצצה 50 ימים ברציפות. מיליונים חיו בין המקלטים למרחבים המוגנים. איבדנו עשרות רבות של לוחמים ואזרחים.
 

המלחמה הזו לא הייתה נגד מדינה ערבית חזקה, אלא נגד ארגון טרור קטן יחסית וחלש יחסית. מישהו פחד להפעיל נגד הארגון הזה את צה״ל הגדול, המאומן, המצויד והמתוחכם. מישהו פחד לקיים מה שהבטיח. מישהו גרם נזק עצום להרתעה הישראלית במרחב ועשה טובה כשפעל נגד מנהרות טרור, רק אחרי שניסה בכל כוחו להימנע מכך. למישהו הזה קוראים בנימין נתניהו.
 

כל מי שהיה שם, לידו, בחדרים הכי אינטימיים, מדווח על מנהיג פחדן, שחושש בעיקר לעורו, שנבהל במהירות, שלא לוקח אחריות, שלא נוטל סיכון אישי, שמכור להמשך ישיבתו בשלטון. מר ביטחון הוא לא.
 

למדינת ישראל יש מערכת ביטחון אדירה. איכויותיה אינסופיות. יש מומחיות מבצעית היסטורית מצטברת, יש מכפילי כוח, יש מי שמנהל את הסיכונים, מנתח אותם ומתכונן לקראתם. כשנכנסים ראש המוסד, ראש השב״כ, ראש אמ״ן, הרמטכ״ל, מפקד חיל האוויר ושאר ראשי הזרועות והחילות לחדר הקבינט, כל מה שצריך מולם זה מישהו עם שכל ישר, היגיון בריא, אחריות ויכולת לקבל החלטות. לא צריך להיות כזה גאון בשביל זה.

נתניהו נכנס בפעם הראשונה ללשכת ראש הממשלה אחרי שהיה סגן שר החוץ. המדינה שרדה. ישראל חזקה ויציבה יותר מסך מנהיגיה. מה שמנהיג בישראל צריך, יותר מכל דבר אחר, זה ריכוז, סביבת עבודה נקייה ושקטה, צוות יעיל ואיכותי. אגב, בדיוק את כל הדברים האלה, אין לבנימין נתניהו, שמתפקד בתוך קן קוקייה מטורלל ורק אלוהים יודע איך.


4. בין הבטן למוח


בתחילת הקמפיין הצהרתי שאכתוב למי אני מתכוון להצביע. בשבועות האחרונים שיתפתי אתכם בשלבי ההחלטה הקשה הזו. התחלתי עם נימוקי למה לא ביבי. בסוף נשארתי עם ארבעה: לפיד, הרצוג, כחלון וליברמן. בשבוע שעבר נפרדתי מכחלון וליברמן. לא כי אני נגדם. אני לא. אם הייתי ליכודניק שורשי עם נטייה חברתית, הייתי מצביע כחלון. אם הייתי איש ימין הגיוני, הייתי מצביע ליברמן. לא אוכל להצביע עבורם רק כי אני לא משוכנע שהם לא ילכו עם נתניהו. אם לא תהיה להם ברירה, הם ילכו איתו. ואני לא רוצה להיות חלק מזה. אני מקווה מאוד שליברמן ישרוד ויעבור את אחוז החסימה. אני אשמח מאוד אם כחלון יהיה חזק וימונה לשר האוצר.


ירד מהרשימה. כחלון. צילום: תמיר ברגיג

 

אבל הדילמה נותרה קשה. במהלך השבוע האחרון קיבלתי מכם, קוראי, עשרות מיילים והודעות בכל המדיומים (ההולכים ומתרבים) של חיינו האלקטרוניים. חלק מכם הביע תימהון על הדילמה שלי. הרי ברור שכדי להחליף את ביבי צריך להצביע הרצוג, הסברתם לי, והוכחתם את הטענה (הדי נכונה) הזו באלף ואחת סיבות. חלק אחר, בדיוק להפך. איך אתה בכלל מתלבט בין הרצוג האפרורי ללפיד הרוק סטאר, כתבתם לי. ומניתם את כל יתרונותיו של לפיד (חלקם נכונים) כמנהיג, כפוליטיקאי אמיץ, כפייטר, על פני הרצוג.
 

הסכמתי עם כולכם. ונשארתי מול אותה בעיה בדיוק. לפיד או הרצוג? יאיר או בוז׳י? הנה ספוילר: אני אחליט רק בתוך הקלפי. כהרגלי. בשנייה האחרונה אושיט יד, אקח את אחד משני הפתקים הללו ואטיל אותו לתוך הקלפי. כרגע אני יכול רק לכתוב על התחושות שלי. השורה התחתונה שלהן פשוטה: זה קרב בין הלב לראש. בין הרציונלי לאימפולסיבי. בין השכל לרגש. בין הבטן למוח.


• • •


למה הרצוג? כי הוא באמת נמצא בטווח נגיעה. כי כל מנדט שיתווסף לו, יגדיל את הסיכוי להחליף את נתניהו. כי הוא פוליטיקאי מצוין, עם כישרון מוכח, שהיה שר טוב.


כשנאלץ להתפטר מתפקיד שר הרווחה פגשתי, במקרה, חבר ילדות שהיה בטקס הפרידה של הרצוג מעובדי המשרד. אנשים בכו, סיפר לי החבר, היה דיכאון כללי, עצב אמיתי כזה, ממש תוגה. בוז'י היה שר מצוין, יעיל, אכפתי, לומד במהירות, עובד סביב השעון, יודע להודות בשגיאות ולתקן. מהיכרות עם הרצוג, אני יודע שהתיאורים הללו נכונים.


הניסיון הפוליטי שלו רב. הוא בעסק כבר קרוב ל־20 שנה. הוא מכיר את כל מסדרונות השלטון, שוחה כראשן בביצה בכל סמטאות הפוליטיקה. הוא ישראלי משובח עם היגיון בריא ושכל ישר, הוא לא שמאלני מדי ולא ימני מדי, הוא יידע לשקם את היחסים עם ארה״ב ולהפוך אותנו לרצויים ומקובלים באירופה. הוא דיפלומט מלידה, עם אילן יוחסין מפואר, עם זיקה לערכי המוסר והדת היהודיים. הוא יאחה ויקרב את חלקי העם זה לזה. הוא לא איש ריב ומדון, להפך. הוא מגשר ומפשר מטבעו, יש לו את זה בגנים. יהיה כאן הרבה יותר נעים איתו.


למה לא הרצוג? רביב דרוקר כתב לא מזמן מאמר ובו מנה את כל חסרונותיו של בוז'י. המאמר הזה, למרבה הצער, היה מדויק. להרצוג יש בעיה מרכזית אחת ברורה: הוא אוהב לרצות את כולם, כל הזמן. הוא לא מסוגל להיות מרושע ואכזרי. הוא יתקשה לתמרן כראש ממשלה עם כל טוב הלב והרוך הזה. מי שמנסה לצאת טוב עם כולם, יוצא בסוף רע מאוד. יש לו בעיית כריזמה ומנהיגות. הוא מקבל החלטות, אבל נקלע לפעמים לסחרור ומתקשה ליישם אותן.

אה, ועוד משהו לסיום: אני לא מת על הרשימה שלו. יש שם כמה דמויות שנמצאות קצת משמאל לקו האדום שלי (אני איש מרכז: ימין ביטחוני, מרכז מדיני). נכון, לא תהיה לזה השפעה על המדיניות של הרצוג, אבל בכל זאת.
 

עמוס ידלין יכול להיות שר ביטחון משובח, איתן כבל הוא נשמה, אני מחזיק מאראל מרגלית וממנו טרכטנברג וגם ממרב מיכאלי, אבל להגיד לכם שאני מאוהב בכל ה־25 הראשונים, לא אוכל.


• • •


נעבור ללפיד. למה יאיר? כי הוא מנהיג. כי הוא אמיץ. כי הוא קמפיינר אדיר (וקדנציה בראשות ממשלה דומה מאוד לקמפיין מתמשך). כי הוא לקח את תיק האוצר. כן, בסוף זו ההחלטה הכי חשובה שלו. הוא יכול היה להגיד לא, תודה. להיות שר החינוך או שר החוץ ולהוביל עכשיו בסקרים ב־30 מנדטים. אבל הוא העדיף לקפוץ למים. קפץ, ופרפר קשות, ובטש בידיו וברגליו, ועשה שטויות, ונפל וקם, אבל בסופו של דבר השורה התחתונה שלו לא רעה בכלל.
 

באופן חריג, אני גם אוהב את הרעיון של מע״מ אפס. לא, לא את המהות והביצוע. את הרעיון. זו הפעם הראשונה שבה הגיע שר אוצר והיה מוכן להכניס יד ארוכה לכיס ולהוציא משם מיליארדים כל שנה למען זוגות צעירים.
 

פתאום מתברר שהצמיחה בסדר, והאבטלה נשארה נמוכה, והיו לו כמה יוזמות טובות, והוא הפחית את מספר השרים והעביר את השוויון בנטל ונתן לי תחושה שהוא באמת נמצא שם בשבילי. לא תמיד מצליח, לא תמיד מוצלח, אבל נלחם. בשנתיים האחרונות הוא צבר ניסיון ובגר מבחינה פוליטית. הוא עשה כברת דרך. המפלגה שבנה היא הגוף הפוליטי היעיל, המתוקתק והמוצלח ביותר שיש היום על המפה הפוליטית. מי שיודע לבנות גוף יעיל כזה, וגם לנהל אותו, יוכל לנהל מדינה.
 

גם הנבחרת שלו מצוינת. הוא כמעט לא החליף את האנשים שלו, הוא משדר מצוינות, איכות ובעיקר היגיון בריא. הוא מייצג את הערכים שלי. הוא ישראלי כמו שישראלי, לדעתי, צריך להיות. לא ימני, ממש לא שמאלני, מוכן לוותר כשצריך אבל מחזיק נבוט גדול ומוכן להוריד אותו על הראש של מי שצריך. והכי חשוב: הוא יודע לקבל החלטות. יש סביבו אנשים מצוינים שהוא בחר בקפידה, ולפעמים הוא פשוט מחליט הפוך ממה שהם מייעצים לו. זוהי מנהיגות. אגב, עד היום ההחלטות הללו שלו הצליחו.
 

למה לא יאיר? כי בכל זאת, מוקדם לו מדי. כי עלייה של יאיר וירידה של הרצוג יכולה להשאיר את השלטון בידי נתניהו. כי לא בטוח שהוא נפטר מהיהירות (אם כי עושה רושם שכן). כי הוא עדיין לא הגיע לפרקו.

חבל שאין אפליקציה שתסביר לי כמה מנדטים יהיו לכל אחד מהם, כדי שאוכל להחליט לאיזו עגלה אני מצטרף. אם הייתי יודע שהקול שלי ליאיר יגרום לכך שהרצוג לא יקבל את המנדט להרכבת ממשלה, הייתי מצביע הרצוג. אם הייתי יודע שהקול שלי להרצוג ימנע המראה של יאיר (כפי שקרה בפעם הקודמת), ולא יפגע בהחלפת ביבי, הייתי מצביע יאיר. וכר וכו'. הרי אין לזה סוף.
 

היתרון הגדול של לפיד על הרצוג הוא העובדה שהסיכוי שלפיד יישב עם נתניהו נמוך מאוד, אם בכלל. הרצוג, לעומת זאת, עלול לסיים בתיקו ולהיקלע לממשלת רוטציה עם ביבי, או סתם לשבת בממשלתו. יתרון נוסף של לפיד הוא המנהיגות והיכולת לקבל החלטות. להרצוג יתרון מובהק: הוא המוביל, הוא זה שמחזיק את המפתחות להחלפת נתניהו.


• • •


השורה התחתונה: בלב ובבטן אני לפיד. בראש אני הרצוג. את ההחלטה אקבל ביום שלישי, מול הפתקים. שאלוהים יעזור לי. שאלוהים יעזור לנו. ישראל, כפי שמעידים ממצאי הסקר השבועי שלנו, היא מדינה תקועה. רוב עצום בציבור חושב שבמרבית הנושאים שעל סדר היום ישראל הולכת לכיוון לא נכון, או תקועה במקום. חייבים לחלץ אותה. חייבים להרגיע אותה. חייבים לשנות כיוון. לא ימינה או שמאלה. הלאה, לחוף מבטחים.